ואז תפסתי את הגדולה על חם, צופה בזוועה הזאת. משפחת קרדשיאן. כן, הטרמינולוגיה היא של פורנו, כי זה סוג של פורנו - מציצני, שטחי, גס, כל קשר בינו לבין המציאות הוא בדמיון המתבונן. אין מרחק גדול יותר בין משפחת הפקאצות הריקנית, העשירה והסנסציונית הזאת, שחיה באחוזה בלוס אנג'לס ומחזיקה עו"ש של מיליונים, לבין משפחתה הצנועה, האפרורית והלא פחות ריקנית של, נניח, שיננית מבאר יעקב שמחזיקה מינוס בעו"ש. הרי סדרת המציאות הזאת, ריאליטי בעברית מדוברת, לא מראה שום מציאות חוץ מזו שחווים הקרדשיאנס, וגם זה אחרי עריכה ואיפור.
אתן לכם את תקציר 12 העונות האחרונות: לא קרה כלום. כן, לקרדשיאינס קרו הרבה דברים, הם בעיקר התבהמו יותר, התפרסמו יותר והתעשרו יותר, אבל לשאר האנושות לא קרה דבר בעקבות כך. חבר'ה, החור באוזון עדיין שם. מקסימום יהיו שיטענו שהמשפחה המוטרפת הזאת סייעה בעקיפין להכין את הקרקע ללגיטימציה שמקבל מטורלל מסוכן כמו דונלד טראמפ.
מבט על מה שקרה לקרדשיאנס עם השנים מגלה שזאת אופרת סבון במיטבה היי, יש שם אפילו פיתול עלילתי שבו אב המשפחה הספורטיבי והמגודל ברוס הופך לקייטלין הדמיון והמציאות בוחשים זה בזה, ויש שם טלנובלה שלא מביישת אף טלנובלה. ההפך.
זה מה שאת רואה? כן, היא עונה בנונשלנטיות, אני כבר בעונה שש. מהה? למה את רואה את זה? והיא ענתה את התשובה שכל מפיק טלוויזיה חולם עליה ומיליוני אנשים ברחבי העולם הצביעו עליה בשלט: כי זה מעניין. התעלפתי. לא במציאות, רק בסדרה.
קחו רגע ברייק אקדמי: בספרו הקצר והמפורסם של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדה "על הטלוויזיה" וסליחה מראש על התמצות השטחי לא פחות מהקרדשיאנס הוא מפרט איך הטלוויזיה משנה לא רק את האופן שבו אנו רואים את העולם, אלא גם את העולם עצמו, איך היא מייצרת שיח ודימוי, מעצימה ומבליטה נושאים מסוימים, מסתירה או מדחיקה אחרים, והופכת את הרייטינג לאזמל שבעזרתו היא מעצבת את חיינו. כולל חייה של בתי.
האינטרנט, אחיה החורג והמוצלח יותר של הטלוויזיה, מאפשר לנו לבחור ומציע היצע רחב יותר, אבל גם הוא מחזיק ביד אחת כוס יין וביד השנייה כוס תרעלה. טכנולוגיה היא לא טובה או רעה, רק אופן השימוש בה הוא זה שקובע. והדבר הזה קורה ממש עכשיו בסלון שלי. במקום להתכונן למבחן בחשבון או לעשות משהו אחר שלא כולל בהייה באימא קריס מחליטה לגדל תרנגולות, היא בוהה באימא קריס מחליטה לגדל תרנגולות. דווקא עם הקטע שבו ברוס מנסה לגרום לקנדל לבצע את מטלות הבית הזדהיתי. צפייה בתכנית כמו הקרדשיאנס זה כמו לחטוף קרינה ממושכת: אתה יודע שיהיו לזה השלכות, אתה רק לא יודע מתי, איך וכמה.
הרבה זבל שודר על המרקע הישראלי מאז שהצליחו לשכנע את דוד בן גוריון בנחיצותה של הטלוויזיה. בנג'י סירב במשך שנים, עד שבאו שר החינוך דאז אבא אבן ועוזרו של "הזקן" טדי קולק, וסיפרו לו שאפשר להקים טלוויזיה שהיא לימודית נטו. "ללא בידור ופרסומות, רק חינוך", אמרו. אני האחרון שמקל ראש בחשיבות ניקוי הראש, ומברך תמיד על אפשרויות בחירה ועצמאות המחשבה, אבל עשר דקות עם הקרדשיאנס גרמו לי להודות בשקט על כך שגדלתי בעידן שבו היה ערוץ אחד בלבד. אולי זה מסימני הגיל, אבל אין פה ראייה נוסטלגית, אלא הבנה פשוטה שפרק אחד של "היה היה" שווה יותר מכל העונות של הקרדשיאנס.
הטלוויזיה החינוכית, נניח, היא יופי של ערוץ לילדים, ו"היה היה" יש גם ב-VOD, אבל הגדולה אפילו לא מתעכבת. היא בגיל אחר, בזמן אחר, בתרבות אחרת. כרגע מקסים אותה יותר הזעם של אם המשפחה קריס קרדשיאן על בתה קלואי, שהפרה את תנאי השחרור על תנאי שלה. אבל, ויש פה אבל גדול, אם הברירה היא בין חשיפה לגרבאג' אמריקאי מפואר לבין שלילת חופש הבחירה, אז שתמשיך לצפות בקים קרדשיאן מתמכרת לקניות, משיקה בושם ורבה עם אחיותיה.
כהורים לילדים צעירים תמיד מקננת בתוכנו הפנטזיה שהם ידברו איתנו בארוחת הערב על האקזיסטנציאליזם של אלבר קאמי, יצפו בקשרים הנדסיים בנשיונל ג'יאוגרפיק וישחקו שחמט ביניהם בזמן שאנחנו ישנים צהריים. אבל איכשהו החיים מנתבים אותם ואותנו לאמצע הזרם, לתרבות ההמונים, לממוצע, לשיחה על הזוג המשעשע מהמרוץ למיליון ולמשחק כדורגל בסלון.
טהרנות היא הזן הגרוע ביותר של שמרנות. אחריות הורית? שאלה של השקפה. איסור גרוע בעיניי מחשיפה. היא צריכה ללמוד להבחין בעצמה מהי איכות, מהי תרבות גבוהה ומהי תרבות נמוכה, מהו בזבוז זמן שאסור להתעכב עליו, ומה עושה לה טוב גם אם ערכו התזונתי למוח שואף לאפס. או כמו שקים קרדשיאן אמרה פעם, "אני אוהבת לאכול עוגיות וגלידה, אני צריכה סוכר חמש פעמים ביום". תרם לכם משהו? לא. אבל חשוב לדעת שלא.
לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי