כי אמיתית היא: רונה רמון היא הסמל לנצחון הרוח

הקשר בין שואה לתקומה מאפיין אותנו כעם. הצימוד הבלתי נתפס בין מוות ושכול נורא ליצר שמחת הקיום, יכולת ההישרדות וקדושת החיים מייחד אותנו כאומה. הסמיכות המתחייבת בין יום הזיכרון - בו אנו מבכים מרה את מות הבנים, מגש הכסף שאיפשר לנו חיים - לחגיגות יום העצמאות, מייחדת ומאפיינת אותנו כמדינה. המעבר החד והקשה והלכאורה בלתי אפשרי, מתחיל בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים. דומה שאין מישהי שמסמלת את עוף החול היהודי של דור התקומה יותר מרונה רמון. היא החיבור והחוליה המקשרת בין עקדת אילן ואסף להיותנו עם חופשי בארצנו. מיתוס הבחירה בחיים, בלי יכולת לשכוח את המתים. היא לא ביקשה להיות סמל. החיים הובילו אותה להיות הסמל שלנו. לה אישית היו חיים טובים יותר כשהייתה אדם פרטי, לפני שהלאמנו אותה. היא מקבלת בהכנעה את כובד המשקל הלאומי: "אם יש בסמל הזה למנף אנשים אחרים", כדבריה.

כולנו היינו עמה בציפייה לנחיתת מעבורת החלל קולומביה ולשובו של האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל, ב-1 לפברואר 2003. היא רק חיכתה לשובו של בעלה, אילן. האחרון היה הגבר הראשון בישראל ששיגר ללא בושה מחווה רומנטית לאהבת חייו מבין לכוכבים. הוא היה עוד עדות חיה לנס שהתחולל פה אחרי אלפיים שנות גלות. גאווה אדירה, חוצה מגזרים למדינה הקטנה והצעירה. לבנו החסיר פעימה והתרסק כשראינו את הקולומביהמתנפצת ומתפרקת לנגד עינינו בשידור חי. באולפן הטלוויזיה ישב אותה שעה אביו של אל"מ אילן רמון שבשנייה אחת הפך מהאב הכי גאה בעולם לאב שכול .זה שנגזר עליו בניגוד לטבע לקבור את בנו. רונה שהפכה לאלמנה, ביקשה להשמיע במהלך ההלווייה את השיר "Imagine" של ג'ון לנון והדמעות לא הפסיקו לרדת. מלווה בצמידות בבנה הבכור, יפה התואר, לא ידענו שזה רק הפרומו לבשורת איוב המצפה.

אסף היה נסיך. מלח הארץ. הכי יפה מבפנים והכי יפה מבחוץ. מצטיין קורס טייס במגמת קרב. התפוח שלא נפל רחוק מהעץ. אלוהים אוהב לדפדף באותם דפים ולקחת באכזריות את הטובים בבנים. שש שנים וחצי אחרי שאביו מת, ב-13 בספטמבר 2009, עמדה כל מדינת ישראל דום והצדיעה לסרן רמון שנהרג בתאונת אימונים. מיתוס רמון התקבע בתודעה הלאומית.

רונה אמרה מההתחלה ,עוד לפני שהפנימה את גודל הטרגדיה והאסון: "אילן היה אדם מאוד אופטימי. הוא אפילו לא כתב צוואה כי זה נראה לו מיותר. אבל אנחנו נמשיך עם צוואת החיים שלו. היה לו חיוך ואנחנו נמשיך עם החיוך". אמרה וקיימה.

רונה לקחה את כאבה והפכה אותו למפעל חיים. הקימה את קרן רמון המגשרת בין מגזרים. עשייה ממקום של שיתוף. אלפי ילדים חבים לה תודה ענקית. היא בנתה, יש מאין, מפעל מפואר שכולל מתנדבים ומדריכים מקצועיים לחינוך הדור הצעיר בישראל על ערכיהם של אסף ואילן ז"ל, למנהיגות ואהבת הארץ. הדרך שבה בחרה להתמודד עם האבל הייתה לקדם תכניות חינוכיות לבני הנוער, "הטייסת" שמה. מדובר בפרוייקט שנועד לגרום לילדים להאמין בעצמם, להאמין שאפשר להגשים את החלומות שלהם - וגם לגרום להם להיות אזרחים טובים יותר."רונה היא מקור ההשראה לכולנו", אומר מנכ"ל קרן רמון, רן לבנה.

צודק המנכ"ל. רונה מהווה מקור השראה לכל אדם ברגעי שפל ומצוקה, עת טובע ונוגע בתהומות. מה יש בה באישה המרשימה הזו? מאיפה הכוחות?

כניסה לאתר האינטרנט שלה נותנת הצצה לחוזקה ועוצמתה, תוך קורטוב של הבנה. שם מתגלה כוחה האדיר, באנושיות ורגישות נדירה. היא לא מנסה לשחק אותה גיבורת על, אלא פותחת בווידוי עוצמתי: "בדידות היא אחת התחושות הקשות המלוות את ההתמודדות עם משברי חיים ונראה כי זר לא יבין זאת".

בדבריה, נותנת רונה לגיטמציה למשבר ולקריסה המלווים התפרקות כשלב אבל ראשוני מתחייב. אין קיצורי דרך. דברי אמת מזוככים ואותנטיים. תחושת בדידות נוראה. הליכה על קרח דק תוך געגוע אינסופי לאהובים שלא ישובו לעולם. חמצן המתקשה להגיע לריאות. רק מי ששייך למשפחת השכול יוכל להבין. כל מילה תמעיט מעוצמת הכאב המפלח את הגוף. רק בהמשך, הזמן יאפשר בניה מחדש מההריסות.

רונה מדברת על מדברת על תהליך ומסע ארוכים. ריצת מרתון ולא ספרינט. דרכה משולה למטפסת הרים היודעת גם גלישות ונפילות בדרכה אל מחוזות של תקווה. אף איש מקצוע קלינאי לא יטיב לנסח זאת ממנה:

"תהליך הטרנספורמציה (תהליך של ריפוי) הוא מסע ארוך של התמודדות עם משבר חיים. זוהי דרך המוליכה אל מעבר להסתגלות ושיקום. זוהי דרך המובילה אל מחוזות של צמיחה, התפתחות, סיפוק ושמחת חיים המוקירה את ערכו של הרגע הנוכחי בדרך להגשמה עצמית. אחת המטאפורות לטרנספורמציה הוא מעבר ממוות ללידה מחודשת. החיבור בין טראומה ורוחניות יכול לשמש כגרעין להתפתחות, שגשוג ושיפור איכות החיים".

רונה מצאה את יעודה כמרצה וכמטפלת ברפואה משלימה זה 16 שנה. ניסיון חייה תוך חקירתה האקדמית הוא להדגיש את הגישה ההוליסטית לאיכות החיים תוך צמיחה. היא בוגרת תואר שני מאוניברסיטת לסלי בתחום הבריאות ההוליסטית, כשעבודת התזה היא בנושא "תהליך הצמיחה והטרנספורמציה (התמרה) בעקבות אובדן". נאה דורשת, נאה מקיימת. היא המודל. לקחה מקום הכי כואב והפכה אותו למנוע הנצחה שנותן כל כך הרבה לאנשים כה רבים. נותן גם לה . מאפשר לה לידת חיים חדשים לעצמה, תוך צל זיכרון מתמיד של החיים הישנים.

בחירתה להיות מדליקת המשואה מציפה אותנו בגאווה גדולה. אחרי הכל היא הגיבורה שלנו. זו שיכלה למוות פעמיים. הסתכלה למלאך החבלה בעיניים ובחרה בחיים. איך היא אומרת? "אין בבחירה נחמה, אבל גאווה". ילדיה - טל ,יפתח ונועה צדקו שאמרו לה שהיא "מלכה". הכי מלכה. מעידה על עצמה שהיום היא יותר מפוייסת. גם יותר מפוקסת בדברים שעושים טוב. הפכה להיות מקור השראה לכולנו. דרכה אנו למדים שלא קלה היא דרכנו, אך היא נותנת לנו כוחות להתמודד.

בנימה אישית: ערב חג הפסח הוא זמן קשה ליהודים. כאבא לשני ילדים בוגרים נכים קשה, יותם וקרן, שאינם יכולים להסב לשולחן החג, חסרונם פוצע את הנשמה ומשקף את אכזריות טרגדיית הגורל האישי. אני חבר בקבוצת ווטסאפ חברתית שכוללת את רונה רמון. האחרונה העלתה שעות לפני הסדר את תמונתה המחייכת ואוחזת זרי פרחים, עם הכיתוב: "חג אביב פורח מכל משפחת רמון". תמונה קטנה, מאבק ענק, סמל אנושי לתקומה. מקור השראה אישי עבורי. אזרתי כוחות, לבשתי חולצה לבנה והצטרפתי לרעייתי ולבתי הבכורה בדרכנו לשולחן החג המשפחתי. מגיע להן בעל ואבא. אין מקום לרחמים עצמיים מטביעים. תודה רונה.

הכוכבים נצצו בשמים בטקס הדלקת המשואות השנה. שניים זהרו במיוחד.