פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אומה בהפרעה: למה הישראלים כל כך רוצים שיאהבו אותם?

      ישראל היא הילד החדש והקטן בכיתת העמים - רוצה להיות אחת מהחבר'ה, רוצה שיאהבו אותה. ד"ר אילן רבינוביץ' על גאוות היחידה של הישראלים, שרק עושים את עצמם כאילו לא אכפת להם מה העולם חושב עליהם

      אומה בהפרעה: למה הישראלים כל כך רוצים שיאהבו אותם?
      עריכה: אביב אירגז

      אחר הצהריים שגרתי בטיימס סקוור שבניו יורק. התור הקבוע מתפתל בדוכני TKTS. חמישים אחוזי הנחה על כרטיסים שנותרו להצגות ברודוויי הנחשקות של אותו היום. זמן ממוצע להמתנה - שעה וחצי, מינימום. בכל מזג אוויר. זוג צעירים משתחל בעורמה, כאילו אגבית, עוקף מאות אנשים בדרכו לראש התור ולהשגת הכרטיסים המבוקשים. "זום אין" מגלה שהם משלנו. שני ישראלים, דוברי שפת הקודש. למה שיחכו כמו הגויים? מה הם פראיירים? דחיפה קלה פה, גילגול עיניים שם והופ הם ביעד, מול אשנבי המכירה. יבדקו אם בסביבה נמצא ישראלי מוכר כי "חבל" לא לעזור גם לו. הם לא שמים לב שמזהים אותם מקילומטר.

      דלפק הצ'ק אין של חברת תעופה בשדה התעופה היתרו שבלונדון. הפקידה הבריטית, הקרירה והמנומסת, מסבירה למשפחה הישראלית שמטענם חורג "רק" בעשרים ושלושה קילוגרם מהמותר. האנגליה מצביעה על דלפק הקופה, תוך הפנייה לתשלום Over-Weight .שאגה פוקדת, נשמעת מפי ראש המשפחה: עודף משקל לא יהיה פה. לא נולד האיש שידרוש זאת מאיתנו. שילמנו כרטיס צ'ארטר מוזל בדיל של הרגע האחרון. המזוודות נפתחות וכל אחד מהנוכחים עוטה על עצמו חמש מערכות בגדים תוך אחיזת ארבעה זוגות נעליים בשתי ידיו. שיהיה מה להחליף בחמש שעות הטיסה. הנוסעים הקבועים כבר מורגלים בנו הישראלים. הם לא מופתעים.

      תורים ארוכים באולם ההמראות בנתב"ג, 13 באוגוסט 2015 (מגד גוזני)
      קל לזהות אותנו בכל מקום על הגלובוס (צילום: מגד גוזני)

      הפכנו מדינת הנוסע המתמיד. גם בפסח הזה חגגו מאות אלפי ישראלים בחו"ל. קל לזהות אותנו בכל מקום על פני הגלובוס. יש לנו נוכחות שאי אפשר לפספס. מי עוד מוחא כפיים בתשואות תודה לקברניט המנחית מטוסו בשלום? כדור הארץ קטן עלינו. מדברים אנגלית במבטא ישראלי כבד, הייחודי רק לנו. דוברים שפה שרק אנחנו מבינים. קולניים ורעשניים. מלאי חדוות חיים. בעלי רדאר מתוחכם לזיהוי אחינו בניכר ודאגה איש לאחיו "שלא יפספס". שחס וחלילה לא יעבדו עליו. כאלו אנחנו, חברותיים לבני עמנו. אלפיים שנות גלות כעם נרדף הותירו חותמם בגנום היהודי-ישראלי. זה אנחנו מול כולם. הכל לגיטימי במלחמת ההישרדות האינסופית, הטבועה בדמנו. כשאתה עדיין חש מאויים, אין עכבות. מלחמת דוד בגוליית, נותנת תעודת הכשר לכל התנהגות. הכל מותר לנו, כי למרות הזמן שעבר, אנחנו עדיין חשים חלשים ונרדפים.

      אבל אל תטעו, אנחנו הישראלים רק נראים מוחצנים, "מסתדרים", מרפקנים וכל יכולים. אנחנו עושים רעש ומהומה, אך לפרקים מרגישים בפנים מעט "קטנים". יתכן שאף מפוחדים בסתר. למרות גאוות היחידה, עמוק בתוכנו אנחנו רוצים להיות חלק ממשפחת העמים. עוד לא השתחררנו מרגשי הנחיתות והצלקות שהותירה ההיסטוריה שלנו.

      הילד החדש והקטן בכיתה רק רוצה להתקבל לחברת המקובלים ומאוד חשוב לו מה חושבים עליו בעולם הגדול. הוא יכול להעמיד פנים שלא איכפת לו, אבל עמוק בפנים מתאווה להכרה, לחיבוק ולמילה טובה. אדם חסר ביטחון יכול לחפות על כך ב"סלף גרנדיוזי" וכוזב. הוא יאדיר עצמו ויראה כטווס שוויצר אך בפועל, עמוק בתוכו, הוא אינו חש כך. אדם שכזה יהיה שברירי ויזדקק לחיזוקים מסביבתו. אישורים תמידיים על מי שהוא, כדי שבאמת יחוש ויחווה זאת. כל נרקיסיסט מצוי חי משיקוף (מירורינג) הסביבה של חום, אהבה ותשומת לב. בלי זה הוא קמל.

      אומה נרקסיסטית

      אנחנו אומה נרקיסיסטית, הזקוקה לתשואות האומות הסובבות, כמו חמצן לנשימה. אנחנו נראים מתבדלים לעתים, אך בפועל כמהים להכרה. אומה שזקוקה לאישורים תמידיים כדי להרגיש שווה. אנחנו הישראלים חשים מעט פרובנציונלים בתיורינו את נפלאות ערי העולם הגדול. חשים לעיתים קצת כמו בני הכפר שהגיעו לעיר הגדולה. לא קל להיות מיעוט בשום מקום. למרות שיש לנו כתובת ומדינה אנחנו חשים עדיין קצת גלותיים.

      אישיות האדם היא תוצר של מטען גנטי מלידתו ושל יחסיו המוקדמים עם סביבתו. הבוגר שעבר נידוי וחרם חברתי בשנות נעוריו, ישא את כאבו עד אחרית ימיו. כאב לא מרפה שיוליד דרייבים אדירים להצליח, להתבלט, להגיע הכי רחוק. כאלו אנו הישראלים, נושאים כאבי דחיה מרובים. לא פלא שראש ממשלתנו מתהדר בכך שהיה המנהיג הזר שהצליח להקים בתשואות את בית הנבחרים האמריקאי הכי הרבה פעמים מכל מנהיג אחר בעולם, למשמע נאומו. הכרת הזר והאחר חשובה לנו מאוד, ואנו לפעמים משקרים לעצמנו כשאנו אומרים שלא אכפת לנו. הכי איכפת לנו.

      בנימין נתניהו נואם בועידת האו"ם, אוקטובר 2015 (רויטרס)
      זקוקים לתשואות של המדינות האחרות. בנימין נתניהו נואם באו"ם (צילום: רויטרס)

      למרות ההלקאה העצמית הזו, אני גאה להיות חלק מעם הבחירה, גם בניכר. לא בוש לעולם. אני נזכר ב-13 לחודש ספטמבר, שנת 2009. שהיתי בפריז. הידיעה על מות טייס הקרב המצטיין, סרן אסף רמון, בנו של האסטרונאוט הישראלי הראשון, הכתה גלים. בכל מקום ראית ישראלים מדברים ובוכים. קל היה לזהותם גם ממרומי מגדל אייפל. מכל רחבי העיר התקבצנו בגני הטווילרי. אבל מאחד ומלכד יתרה. מחוברים באינפוזיה לניידים ולמחשבים המשדרים חדשות מהארץ. מרכינים ראש ומייבבים. אנחנו שם, אך לב כולנו בארץ.

      כאלו אנחנו הישראלים. צברים, קוצניים מבחוץ, אך רגישים מבפנים. משחקים אותה קשוחים, אך בפועל רוצים חיבוק של קבלה: להיות הבן האובד של משפחת העמים. לא רוצים להיות הילד שעומד בצד, במגרש המשחקים הגלובלי. נמאס לנו להיות הלאום החורג ולחוש מוקצים מחמת מיאוס.

      קשה למכור עצמך כשאתה לא תמיד מאמין שאתה באמת שווה. חוסר ביטחון אינו כריזמטי. אנו מחכים לאיתות מהצד שכנגד. מוקסמים ונרגשים מכל גילוי סימפטיה של מיקרונזיה באו"ם. הבעיה שלמערכת יחסים דרושים שניים. חיזור יהודי רב שנים. צעד קדימה, שניים לאחור ולפעמים יצא כבר החשק מקיום יחסים, בשל המשחק המקדים הארוך. מה הישראלי מבקש בסך הכל? שיאהבו אותו גם מחוץ לגבולות מדינתו.