פרשת ענבל אור: הסוף הטרגי של הגיבורה ידוע מראש ועל ההצגה להיפסק

(קונה מאוכזב של ענבל אור, בשבוע שעבר)

חג הפסח, השני מבין שלושת הרגלים, הוא זמן חשבון נפש לרבים, נקודת ציון והתייחסות אישית וקולקטיבית. איפה הייתי בפסח בשנה שעברה? היכן אני עומד מבחינה אישית, זוגית ומשפחתית בחג הנוכחי? מה יהיה עליי ועל בני ביתי, יקיריי ואהוביי, בעוד שנה? ציפיות ותקוות מהולות בחששות ובדאגות. מסבים לשולחן החג כשברקע בחינה והשוואה של תמונות החיים מההווה מהולות בתמונות מהעבר. סוקרים את שעברנו בשנה האחרונה - מבט קדימה, לפעמים בחשש.

זהו זמן טעון רגשית של חישוב מאזנים, שדים יוצאים מהפנתאון האישי, שלדים מהארון המשפחתי, חישוב טעויות לאחור, הסקת מסקנות והפקת לקחים אישיים. האם זה המסלול שלו פיללנו? אדם מתקשה ללמוד מניסיונם של אחרים, אך מחויב ללמוד מניסיונו שלו. הוא צריך גם לדעת לשלם בעוז את המחיר על שגיאות שעשה, להקריב את קורבן החטא האישי - קורבן הפסח, כחלק מנטילת אחריות על טעויות. לא להפוך את עצמו לקורבן אם אחרים הם קורבנותיו.

קשה יותר לעשות חשבון נפש במצבים של אי-ודאות או כשיש מהמורות בדרך. לפרקים, המציאות עולה על כל דמיון והחיים נראים כמו סרט בלהות. למשל, פסח השנה הוא בוודאי עצוב מאוד עבור נפגעי פרשת ענבל אור. אנשים שרצו להגשים את חלומם לקנות דירה נתפסו לאשליה המפתה, שלסינדרלה יש נוסחת קסם בלעדית. ואולם, דווקא לקראת ניקיונות פסח סינדרלה התלכלכה והדירות נשארו על הנייר. ניסים יש רק באגדות ובהגדה של פסח.

לקריאה נוספת בוואלה! NEWS:
אחותה של ענבל אור: "המפרק דורך על אדם שהוא כבר מת"
על הכוונת של איתן ארז: מכירת החזקותיה של ענבל אור בשלד הבורסאי
צפו בתמונות: כך השחיתה ענבל אור את ביתה בצפון תל אביב

נתונים שפורסמו מעידים כי חובותיה של אור הצטברו לסכום של 142.8 מיליון שקלים. נתון בלתי נתפס. לכל אלו שנפלו עמה יהיה חג לא קל. רבים מהנושים שלה יוכלו להיפרד לשלום משטר חובם ומן "הערבויות" שקיבלו.

זהו זמן חשבון נפש גם ליחצ"נים המתוחכמים, לעורכי הדין המפולפלים ולרואי החשבון אשפי המספרים, שכולם היו חלק מארגון שבראשו אישה אחת. אנשים שעבדו בשירותה של אור, ולו קצרות, ולא קראו את הכתובת שנכתבה באותיות גדולות על הקיר. אולי לא רצו לראות? הם המשיכו לשרת מלכודת שהפילה עוד ועוד קונים תמימים, שהסתנוורו מהתכשיטים היקרים ומהזוהר המדומה. חלקם היו גם קורבנותיה.

למרות זאת, עדיין לא קם צדיק אחד בסדום, איש מתוך המערכת שטוותה גברת אור, להתריע על חדלות פירעון, על אשליה ועל אחיזת עיניים, על כך שהמלכה עירומה, על רשת שלוכדת פראיירים נאיביים. לוכדת אותם, ומביטה להם ישירות בלבן של העיניים, בידיעה שלא יראו תמורה עבור מעותיהם.

זהו זמן חשבון נפש לאנשי התקשורת שסייעו לנפח את בלון ענבל אור עד שהתפוצץ לכולנו בפרצוף. ארכיון העיתונות שלה עמוס לעייפה בכתבות מפרגנות, שבהן התשבחות נשפכות. הייתה תחושה ציבורית שאם דמותה נוכחת תדיר בכל כלי תקשורת, משמע שעברה בדיקה וסינון, וניתן הכשר לפועלה העסקי. הדבר נתן לגיטימציה להשתייכותה לפנתאון עסקי מכובד. הקוראים והצופים לא הבינו שהתקשורת זיהתה שהיא מעניינת, מעוררת סקרנות, מוכרת עיתונים ומעלה דרמטית את מספר הכניסות לאתרי האינטרנט. כל דבר שקשור באור יוצר באזז ולכן הדיווחים עליה לא פסקו. הגיע הזמן לחשבון נפש תקשורתי, להכות על חטא. צריך להפסיק את פסטיבל אור באופן מידי. הרף עלה ודומה שהציפייה היא להסתפק בלא פחות מדם.

מדי יום אנו מקבלים מידע חדש ועדכני על נפילת "הכוכבת". אנו צופים בעניין מציצני בבית החרב בצפון תל אביב שהשאירה במנוסתה, מקבלים מידע מדויק על התכשיטים היוקרתיים והיקרים שקנתה בכסף לא לה, בכסף של אחרים. אנו מקבלים גם דיווחים שוטפים על ניסיונותיה להשאיר ברשותה את ג'יפ היוקרה בזמן החג.

אור היא לא הקורבן אז בואו לא נהפוך אותה לכזאת. אחותה, שיר, יצאה להגנתה בפוסט דרמטי, נוקב ומאשים בפייסבוק. היא כתבה מילים כדורבנות בסגנון משפט דרייפוס, תוך האשמת המפרק. אין אדם נמדד בשעת צערו - היא באה לצאת להגנת אחותה ובמקום לברך, יוצאת מקללת. שיר, די להאשים אחרים, די לנהוג בתוקפנות. מותר להרכין ראש ולבקש סליחה. המפרק הוא לא הכתובת, הוא רק עושה את מלאכתו נאמנה. זה הציבור שכמיהתו לדעת עוד ועוד על הגברת אור שגורם לתקשורת להיות בלדרית המידע הלוהטת. התקשורת, מצדה, מנצחת על הפסטיבל תוך גזירת קופון שמן.

הפכנו לנרקומנים למידע על לכלוכית המודרנית. בואו נעצור עכשיו, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. לא חייבים להגיע למערכה האחרונה. כרופא פסיכאטר, אני מסכים לחלוטין עם משפט אחד ששיר אור כתבה ברשת החברתית: "דורכים בכל הכוח על אדם שהוא כבר מת". ענבל אור, כפי שהייתה, היא "מתה-חיה" ומסופקני אם תוכל לשוב לתחייה. בלתי אפשרי להצליח להנשים גווייה. הדמות שיצרה חוזרת אליה כבומרנג ועשויה לגרום לה ליטול את חייה בידיה, בבחינת כלו כל הקיצים ואין מה להפסיד. אין לנרקיסיסטית כמותה פגיעה אנושה יותר ממה שכבר חוותה. לכן, למרות הסקרנות שלא יודעת שובע וגבול, למרות ההתמכרות לטלנובלה הכי טובה בעיר, ההצגה חייבת להסתיים פה כי הסוף הטרגי של הגיבורה ידוע מראש. גם אם היא נושמת, תאמינו לאחותה ש"היא כבר מתה". מישהו חייב להיות המבוגר האחראי.