בחג הפסח מצווה התורה להתנזר שבעה ימים מחמץ, זכר ליציאת בני ישראל ממצרים. איסור אכילת החמץ נקבע לזכר כך שבצקם של בני ישראל, בצאתם להיות בני חורין, לא הספיק להחמיץ בשל ההכנה החפוזה, ולכן הם אכלו מצות ולא לחם. לכן מצווה על אכילת מצה בפסח, ומנגד איסור על אכילת חמץ. שבעה ימים ללא לחם ומוצרי מאפה. שבעה ימים גם ללא בירה.
מעל 60% מהישראלים היהודים מתנזרים מחמץ בשבעת ימי החג - נתון מדהים בכל פרמטר וקנה מידה. חלקם מתייחסים לימי החג כזמן של היטהרות וחשבון נפש ואילו אצל אחרים מדובר על צורך פנימי משפחתי ותרבותי ולאו דווקא דתי, שאיש אינו כופה עליהם. צורך שטבוע בגנום המולד, ברצון להמשיך מסורת רבת דורות. צורך פסיכולוגי להרגיש שייכים ולקבע תחושת שייכות. להיות עוד חוליה בשושלת אבות אבותיהם. עבור חלקם הגדול, הלחם מהווה מרכיב חשוב בתפריט התזונה היומית. התורים הארוכים ליד המאפיות בצאת החג מעידים על געגוע למוצר הצריכה הבסיסי הזה. יהיו שיאמרו שאין טעים מלחם טרי וחם שיצא מהתנור. ועדיין רוב הישראלים יקיימו צווי דאורייתא ויתנזרו.
כששאלה אותי העורכת: "ממה אתה יכול להתנזר?", כחלק ממשימת חג של כותבי האתר, חייכתי לעצמי. נזכרתי בשורשי הדתיים ודיקלמתי את דברי הרמב"ם שהיה רופאו האישי של מלך מצרים: "חכמינו אסרו עלינו להתנזר". הרי ההתנזרות אמורה להיות מדבר שאני אוהב ולמה שאמנע אותו מעצמי?
חשבתי כמה קל לאדם להתמכר לדברים שהוא אוהב. הפירוש של התמכרות הוא שאף כי אדם טוען שהוא יכול לשלוט ולהפסיק מתי שהוא רוצה, הוא משקר לעצמו. העיסוק שולט בו ולא הוא בעיסוק. ההפסקה ממושא ההתמכרות עלולה להוביל לתסמונת גמילה מלווה ביסוריים פיזיים ונפשיים. craving וגעגוע מטורף למה שהוא מונע מעצמו. כתוצאה מכך עלול להגרם אי שקט, עצבנות ותחושת חסר נוראה.
ההבדל בין אובססיה לעיסוק נורמטיבי, אם כן, הוא המידתיות. אם עיסוק מסויים משתלט על ההוויה והופך מאמצעי למטרה, כגולם שקם על יוצרו, תמרור אזהרה ניצב בפני. אם כאשר אני רוצה להוריד מינון והילוך אני נקלע למצוקה. אם פיתחתי תלות והתרגלות, דהיינו צורך להעלות בכמות/תדירות/ עוצמה כדי לחוש באותה חדוות ריגוש של סרוטונין המשתחרר במרווח הסינפטי במוח, מדובר בבעיה.
קורבנות של הרגלים
הניסוי בהתנזרות יכול ללמד אדם על עצמו. כמה הוא לא יודע גבולות בעיסוק מסויים? כמה והאם הוא אובססיבי, תלותי ומכור? כמה באמת יהיה לו קשה להיגמל? זה יכול להיות אובססיה והתמכרות לעבודה, לקניות ומוצרי צריכה, לספורט, למין, לאוכל, לניקיון ,לאגרנות, להימורים. כמעט לכל דבר בעצם.
בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ניתן לאדם כלים לשלוט בהתנהגות שתוצאותיה פוגעות באיכות חייו ומשתלטות על ישותו. אך הכלים ניתנים לו אך ורק כשהוא חפץ בכך. רק כאשר הוא ידפוק על דלת הקליניקה ויבקש עזרה כי אינו יכול להיות עבד וקורבן להרגליו, נוכל לעזור לו.
הדת היהודית אינה דת קלה: ברית מילה, איסור בשר וחלב, הלכות נידה, שמירת שבת, צומות ומצוות לישב בסוכה. חג פסח והתנזרות מחמץ הינם רק חלק מחיובי הדת. לא קל להיות חלק מ"עם הבחירה". לא סתם היחס לנזיר בגמרא הינו שלילי על פי רוב, היות שהוא אוסר על עצמו דברים מעבר לציווי התורה. היחס של חז"ל לנדרים, לשבועות ולחרמות שאוסר האדם על עצמו, הוא יחס שלילי. ויש לכך מקורות רבים מספור. הרמב"ם תימצת בצורה ברורה את תפיסת התורה אודות האדם הפורש מהנאות העולם.
"המהלך בדרך זו נקרא חוטא.... לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים.." (הלכות דעות פ"ג, ה"א). במילים אחרות: יהודי, תסתפק באיסורי הדת ואל תטיל על עצמך סייגים ומגבלות נוספים. גם כך החיים לא פשוטים.
כשתהיו רעבים בפסח ל"קצת חמץ" תחשבו על המנהיג הרוחני של העם הטיבטי הדלאי למה. האחרון פרש את משנתו באשר ליחסי המין והזוגיות. הוא הסביר למאמיניו כי "מין מעניק סיפוק בר-חלוף ובהמשך גורם לבעיות, בעוד שההתנזרות ממנו מציעה חיים טובים יותר וחופש רב יותר". התאווה המינית מולידה סיפוק לפרק זמן קצר בלבד ובדרך כלל מובילה לסיבוך גדול יותר". "זה טבעי שתאוות כמו סקס קיימות", הסביר, "אבל כשהן צפות, עלינו להשתמש בתבונה האנושית ולהבין שהקשרים האלה תמיד מלאי בעיות". נו שויין ,יש דתות וכתות שבהם מחייבים התנזרויות קשות משלנו היהודים.
אז ממה הייתי יכול להתנזר? החכם בעת ההיא ידום. חג שמח ישראל.