ניסינו לגמול את מיכל צפיר מספורט לשבוע. זה מה שקרה

כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת אתגרים, את כל סוגי האתגרים. אבל אני חייבת להודות שכשפנו אלי מוואלה לאתגר 'לא לעשות ספורט שבוע שלם', התגובה המיידית שלי הייתה התנגדות. ליתר דיוק - התנגדות נחרצת: "בשום פנים ואופן. אין מצב שאני אתן יד (או רגל) נגד פעילות גופנית". ואז הגיעה מחשבה שנייה ואיתה השאלה המסקרנת: אולי אני אגלה על עצמי דברים חדשים בעקבות האתגר הזה?
בקיצור, הסכמתי.

ביום רביעי לפני שבוע השתתפתי במרוץ הנשים life run בו רתמתי 85 נשים לרוץ לראשונה. אני רצתי הפעם את מסלול ה-4 ק"מ עם אותן נשים שלהן זה היה המרוץ הראשון. לאחר המרוץ פיזזתי להנאתי עוד כשעה, רוקדת ברחבת הבמה המרכזית, עושה פעילות גופנית כמו שאני אוהבת. ידעתי שממחר אני מחויבת להימנע מפעילות גופנית למשך שבוע וניסיתי לגמוע "טיפות" אחרונות של תנועה, זה הזכיר לי, להבדיל אלף הבדלות, את אותן השנים בהן הצהרתי: "ממחר דיאטה" ואז יום לפני שאבתי אל קיבתי כל פירור עוגה, חטיף ושאר מזונות אותם ידעתי שאאלץ למנוע מעצמי כי - "ממחר דיאטה". המחשבה הזו כמובן שעשעה אותי, כי אני רחוקה שנות אור מהמקום הזה.

מתעוררת לבוקר מרגש כי בערב אני מארחת את כל הצוות שלי להרמת כוסית לכבוד החג. הגוף עדיין רווי אנדורפינים מיום אתמול. אני ניגשת אל מדף בגדי הספורט, כמעט על אוטומט, ואז נזכרת באתגר אליו התחייבתי ונעצרת. מביטה עליהם שוב, אוסף מרשים צברתי עם השנים, ופונה בעצב לכיוון השני.

לא יאומן כמה קשה ההחלטה לוותר על התנועה בבוקר אבל אני נחושה לעמוד באתגר. לכן אני עושה מעט מתיחות וממשיכה את היום. הבנות שלי לא רגילות להתעורר ולמצוא אותי לא בבגדי ספורט. הן שואלות "אמא, הכל בסדר?", ואני משתפת אותן באתגר. מכאן מתחילה מסכת התערבויות מתי אשבר. יואב מצהיר שעוד היום; מיה, שירה וגילי נותנות לזה עוד יומיים.

במשך היום אומנם לא עשיתי פעילות גופנית אבל הייתי בתנועה. כל היום. מסדרת, מארגנת לקראת האירוע, עולה ויורדת. הערב הזה הוא חגיגה בשבילי ואישור לדרך שכולנו עשינו יחד. המון יין, מוסיקה, אוכל משובח ואפילו קינוחים, ואני אוכלת, שמחה ומאושרת גם כי הערב עבר בהצלחה וגם כי עוד יום של האתגר עבר.

גילוי נאות: בכל יום אני מתעוררת מוקדם, יש יאמרו מאוד מוקדם, בדרך כלל יוצאת לריצה ופעמיים בשבוע גם לחדר כושר.

היקיצה שלי היא לרוב טבעית, אך בכל זאת תמיד אני מכוונת גם את השעון. ביום שישי, כשהשעון מצלצל - אני לא נשארת במיטה. קצת יותר מ-24 שעות אחרי הפעם אחרונה שעשיתי פעילות גופנית אני מתחילה להרגיש דגדוג בגוף. רצון עז פשוט לצאת מהבית ולהגיע לים כבכל יום. אז אני יושבת וכותבת לעצמי למה בעצם אני רוצה לצאת? מה כל כך דחוף לי?
והתשובות נרשמות מעצמן.

זה לא קשור לדיאטה, ממנה נפרדתי לשלום לפני עשר שנים, זה גם לא קשור לשריפת קלוריות או שום דבר באזור. אני רוצה לצאת כי זה פשוט גורם לי להרגיש טוב. הריצה בים או בשדות גורמת לי הנאה, ולא רק בתום הריצה אלא גם תוך כדי: שומעת מוסיקה, פוגשת אנשים - מחייכת אליהם והם אלי, מוקירה תודה לגוף שלי. הרעיונות הכי טובים עולים בי תוך כדי ריצה, נהנית מהרוח, ממראה הזריחה וכל זה ממשיך איתי לאורך כל היום.

ועכשיו, כשמזג האוויר מושלם, זה פשוט מרגיש בזבוז, פשע לא לצאת החוצה לאוויר ולעשות משהו. אבל הבטחתי לעמוד באתגר ואני לא יוצאת לריצה. ככל שעוברות השעות אני מרגישה יותר עייפה ונטולת אנרגיה. עוד יום עבר לאתגר.

אני עמוק בתוך האתגר. קשה לי לקום בבוקר ולא לעשות ספורט ולכן אני בוחרת בכל זאת לנסוע לים וללכת על החוף. לא יכולה לוותר על עוד יום בלי. מודה, אין לי "מילה". עם כל הכבוד לאתגר ולוואלה – יש גבול!

בים אני נושמת עמוק את השקט והשלווה, ומתכננת ביני לבין עצמי את השיחה ביום ראשון בבוקר בה אני מודיעה לעורכת שנשברתי. במשך היום אני מרגישה פחות חיונית ויותר כבדה. אני עצבנית יותר והמחשבות שלי מתפזרות לכל עבר. בערב בתי נגשת אלי למיטה ואומרת: "אמא, שמתי לב שאת פחות שמחה. אני אוהבת שאת עושה ספורט, האתגר הזה מוזר. למה שמישהו ירצה להפסיק לעשות משהו שרק עושה לו טוב ולא פוגע בו או במישהו אחר?". אני מחבקת את בתי ויודעת עמוק בתוכי, היא צודקת.

איזה מזל שעוד יום עבר.

התחושות הקשות חוזרות על עצמן - אני מרגישה כבדה ואבודה ללא פעילות גופנית.

זהו. נשברתי. אני שמחה לבשר שנכשלתי כישלון חרוץ באתגר.

מה הדבר הטוב שיצא מזה? קבלתי אישור נוסף שאני שלמה עם הבחירה שלי להפוך את הפעילות הגופנית לחלק מהותי מחיי. למרות מה שרבים אוהבים להגיד עלי, הבחירה הזאת לא קשורה בשום אופן לשריפת שומנים. פעילות גופנית לפני הכול משפרת אותי כבן אדם – גורמת לי להיות רגועה ונמרצת במהלך היום, מדייקת אותי. סוג של מדיטציה לראש, מחדדת את המחשבה ושומרת על השפיות. עם פעילות גופנית אני מרגישה יעילה יותר ויצירתית יותר.

תודה לוואלה שהזכירו לי שפעילות גופנית עבורי, היא לא רק בשביל הגוף - היא בעיקר בשביל הנפש.