ב-2009, יומיים אחרי שהודחה מתמודדת מהריאליטי הכי מצליח בישראל בשל התפרצות אלימה (ההפקה והזכיינית נגד אלימות מכל סוג, הסבירו המנחים בצדקנות), אמר המפיק בראיון לעיתון דה מרקר: "השיעמום בווילה זה הפחד הכי גדול שלי. פחד שלא יקרה כלום במשך יום שלם".
אז מה היה לנו העונה בתוכנית הדגל של הזכיינית הכי מצליחה בערוץ הטלוויזיה הכי נצפה בישראל, כדי שלא יהיה משעמם? אלימות בין שי חי ואור. אלימות בין שי חי וקוקו. אלימות בין שי חי ועומרי. שני דיירים (פלורי ושחר) עזבו בשל מצוקה נפשית חריפה ("אבל מי זוכר אותם?") ואחד, אלוהים, שסולק בגלל אלימות ועמו עזבה הפמליה (הארוסה הטרייה וראש חוג הידידים). אז התעורר הפחד הכי גדול של ההפקה: רק שלא יהיה משעמם.
אז מה עושים? מציעים לקיסר שיחזור לרגע ויתן את פינתו המגמדת אנשים, כמו שהוא יודע - לפגוע במקומות הכי כואבים. אין ספק שיש לו כישרון מולד לזהות את החולשות הכי כואבות. מומחה בפירוק. אז האחרון מסרב, אבל שולח את ראש חוג הידידים, מה שמסתיים בתלונה למשטרה על אלימות, פוסט נוקב בפייסבוק על טראומה, הגעה של ניידת משטרה למתחם ועוד החשכת מסך שיוצרת עניין ובאזז. מה לא עושים כדי שלא יהיה משעמם למפיק? הרי חייבים להרגיע לו את מפלס החרדה.
עורך בכיר בתעשייה אומר לחברו שהוא מאוכזב מהעורך הכל יכול, האלוהים הגדול האמיתי של התכנית, והשני מגחך. "הוא צוחק כל הדרך אל הבנק. השכר שלו הוא נגזרת של רייטינג. רק זה מה שחשוב".
אז מה זה אומר עלינו כחברה? התוכנית של המדינה כפני החברה הישראלית? שי חי הוא גיבורנו? איפה הימים בהם הסתפקנו בלראות חוזרת בשאלה סורגת סוודר לעץ? ההיינו לקהל בארנה שבקולוסאום, רעבים לראות דם ומשתוקקים לחזות בקרבות חיים? מעלים בקודש ולא מורידים, אקשן בכל מחיר? כדי לזכות בריגוש צריך להעלות או בעצם להוריד (הכי להוריד) את הרף? עגל הזהב של הטלוויזיה הישראלית מעביר אנשים טובים, ישרים והגונים על דעתם.
הגלדיאטורים החדשים
אנחנו מעריצים אותם, מתאהבים בהם, מחבקים אותם, מסמסים להם, תומכים בהם, עוטפים אותם, מרוממים אותם, מלווים אותם בדרך לצמרת, מעלים אותם לגבהים, ואז - כשהחלום מגיע לשיאו - מגיעים הנפילה, ההתרסקות,המשבר הנפשי, הבושה, הפחד, ההשפלה. וברגעים האלה הם לבד, מוטלים על רצפת הזירה הקרה, מרוסקי נפש ומבוהלים. אנחנו מתפנים לכוכב הסדרתי הבא, והם נשארים להתמודד לבדם עם שברון הלב. בעבר בכל תוכנית ריאליטי היה במקרה הטוב כוכב עולה אחד, כיום יש רק כוכבים נופלים. ולפעמים דווקא הזוכה הוא הקורבן הכי גדול.
פרשתי ממתן עזרה מקצועית לתוכניות הריאליטי. הייתי שם, ודברים שרואים משם לא רואים משום מקום אחר. אני מתחרט על שהשתתפתי בז'אנר כה אהוב ומוביל בתרבות הצפייה הטלוויזיונית הישראלית, ז'אנר שיש לי בעיה מצפונית עמו. תאמרו: עכשיו נזכרת? אז זהו, שאני לא טוען לשלמות ולא מתיימר. אני עושה טעויות למכביר, אך לא מפסיק ללמוד ולהפיק לקחים. לא יכולתי לישון בלילה ועזבתי לאלתר ולתמיד את סיר הבשר. טעיתי ואני לא מתבייש להודות בטעותי. בני משפחתי ואני שילמנו מחיר ענק, קשה וכואב על כך.
נדרש שינוי אמיתי, לא ועדה שמקימים כדי לעשות "וי" ולהשקיט את המצפון. אם יש ספק, אין ספק. זה רק משחק טלוויזיה ולא מלחמה. אסור לסכן איש למענו. אם מישהו נפגע, חייבים לשאת בתוצאות.
פסיכיאטרים המעורבים בשלבי הליהוק מחויבים לקבל את כל ההיסטוריה הרפואית והנפשית של המועמד ולהבין שמדובר בדיני נפשות. זו לא דרמה והיסטריה. זו המציאות בשטח, שממשיכה להפיל עוד ועוד קורבנות. השאלה היא לא האם קורים אסונות וחיים של אנשים נהרסים לבלי שוב, אלא כמה אנשים נפלו קורבן לשאיפתם להיות מפורסמים. חלקם לא ישובו לעולם להיות מה שהיו. חלקם נכים לצמיתות. מצולקים לנצח. הציבור כבר הספיק לשכוח אותם בתום חמש עשרה דקות התהילה, אבל הם לא ישכחו לעולם. התוצאות חרוטות על בשרם ובדם ליבם. כוחן של הזכייניות חזק מקול ההיגיון והשפיות.
ניסוי בבני אדם
הפקת תוכנית הריאליטי המצליחה בישראל מאז ומעולם מחתימה את משתתפיה על חוזה דרקוני, שערורייתי, שלא יעמוד במבחן משפטי, כדי לפטור עצמה מנזקיה ארוכי הטווח של התוכנית, העושה ניסוי מול מצלמות בבני אדם. זו הארנה הטלוויזיונית במיטבה ואנחנו הצופים משחרים לטרף.
הפורמט קשה מאוד, וחלק מהמשתתפים שם נמצאים על רקע מצוקה כרונית. חשוב להבין שמדובר במקום קטן הרבה יותר מכפי שהוא נראה בטלוויזיה, שהדיירים מצויים בו ללא קשר לעולם החיצון, בלי טלוויזיה, מחשב, טלפון, כלי כתיבה, שעון או עיתון. רק עם אנשים. חדר שינה אחד. חדר שירותים אחד. מקלחת אחת. מצלמות בכל מקום, כולל בשירותים.
מטרת צוות ההפקה ליצור "אקשן" מתמיד, והם מאוד מיומנים בכך. הם בוחרים את הדיירים כמו פאזל. כל משתתף משקף אצל רעהו דמויות מהעבר, שלדים חבויים, טראומות ילדות וכיוצא באלה. העוצמות אדירות, התהליכים דינאמיים. המציאות בחדר "אלוהי העל הגדול", עולה על כל דמיון. צופי התוכנית מזדהים עם התהליכים שעוברות הדמויות, רואים בהם את עצמם או את הסובבים אותם. הצופים נסחפים ומפתחים רגשות. יש להם חברים חדשים שמלווים אותם 24 שעות ביממה.
חלק ממשתתפי התוכנית מוגדר בספרות המקצועית כבעלי אישיות Cluster B, דהיינו: מוחצנים, עם צורך בחיזוקי אגו תמידיים, מתקשים בביקורת או כישלון, טוטאליים, אנשי שחור ולבן, בעלי סף גירוי נמוך ונטייה להתפרצויות, בעלי סבילות נמוכה לחרדה, זקוקים לחידושים וגירויים אינסופיים ומתמידים. רובם מגיע מתוך קונפליקט נפשי, בתקווה שהתוכנית תפתור אותו.
מתאהבים בפירסום
לרוב המשתתפים חלום דומה: התקווה שדרך השתתפות בתוכנית הריאליטי המצליחה בישראל ישתנו חייהם במהירות והם יהפכו לכוכבים. יחוו את הוליווד בישראל. הם מתאהבים בפרסום ויעשו הכול כדי להישאר באור הזרקורים. וכשחולפות חמש עשרה דקות התהילה הם מתקשים לחזור לשגרת החיים המשעממת והאפרורית.
גם תוכנית הטלוויזיה המצליחה ביותר בישראל לא מקצרת דרכים. החיים הם מרתון ולא ספרינט. כדי להצליח ולזכות במנוחה ונחלה אין תחליף לעבודה קשה, לסדר יום עמוס, עשיר ומלא, לזוגיות בת-קיימא ולמשפחתיות.
קללת הריאליטי
קורבנות הז'אנר אינם רק משתתפי התוכניות, אלא גם המפיקים והיוזמים שלהן. הצורך לספק את מנת הריגוש של הצופים הולך וגובר, ומה שריגש את הקהל לפני עונה או שתיים אינו מספק עוד את הצורך באקסטרים, בהליכה על הקצה. זו מציאות איומה המייצרת מתחים נפשיים עצומים, חשש מפני כישלון, ובעיקר - רצון לעמוד במבחן ההשקעה, בהחזר הכספי, באחוזי הרייטינג. לא מדובר באנשי זדון או מפיקים רעי לב וקהי חושים, אלא באנשי עסקים יצירתיים העומדים בעצמם תחת לחץ קשה מנשוא ולא פעם נשברים תחת העומס הנפשי הכבד. במו עיניי ראיתי אותם קורסים.
מצוקתם גובה מחיר. מחיר כבד מדי. זה הרגע שבו צריכים להתעורר מקבלי ההחלטות, לעצור ולחשב מסלול מחדש. אסור להמשיך את ההשתוללות. אף נפש מרוסקת אינה שווה אחוז אחד של רייטינג, וגם לתאוות הבידור שלנו יש לשים גבולות. יש לי תחושה שגם מפיקי התכניות והעומדים בראש החברות הזכייניות יברכו על כך, גם הם בני אדם והלחץ הכבד המופעל עליהם בשם האינטרס הכלכלי גורם להם ליטול אחריות כבדה לגורלם ולחייהם של מתמודדים שלא תמיד יש להם את כוחות הנפש לעמוד בכך.
קללת הריאליטי כבר גבתה קורבנות רבים. רבים מדי. אסור לנו לעבור לסדר היום, לצקצק בלשון ובו זמנית לשלוח עוד סמס או להריע לקורבן התורן. הפכנו שכבה שלמה של צעירים ומבוגרים לגלדיאטורים במשחק אכזרי וקר. ככל שהם מדממים יותר, אנחנו מרוצים יותר.