פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עזה כמוות האהבה: הפרופיל של סרבני הגט

      בחודש האחרון אנו עדים לעליית מדרגה במאבק של בתי הדין הרבניים נגד גברים שמשאירים את נשותיהם עגונות. ד"ר רבינוביץ' מסביר איך אהבה הופכת לשנאה יוקדת ולמה עונש החרם שהוטל על אחד מהם לאחרונה, הוא עונש ראוי

      עזה כמוות האהבה: הפרופיל של סרבני הגט
      עריכה: ניר חן

      ביום שני השבוע נפל דבר בבית המשפט הרבני. בצעד חסר תקדים, הוטל עונש מאסר של שלושים יום על אב יהודי-אמריקני שעמד מאחורי סרבנות בנו ועיגון כלתו זה עשור. מדובר במקרה הזועק לשמיים שבו הבעל נטש את רעייתו, שהפכה נכה ומוגבלת לאחר אירוע מוחי. אב בית הדין האזורי בתל אביב, הרב שלמה שטסמן נשמע אומר: "פרשת עיגונה המתמשך והאכזרי של התובעת היא אחת מפרשות העיגון הקשות ביותר שאיתן מתמודדת מערכת בתי הדין הרבניים". בית הדין הבין שרק פגיעה באב הנותן גיבוי לבנו ומאפשר לו לפגוע ברעייתו, תחלץ (בתקווה) את האומללה מעשור של עינויים. אני מסכים לחלוטין עם המצדדים בדיין שטסמן הראוי לכל שבח על אומץ הלב, על הנחישות ועל הנכונות להפוך כל אבן למען האישה מסורבת הגט.

      החל משנות ה-70 אנו עדים לעלייה מתמשכת בשיעור הזוגות המתגרשים בישראל. גם הנתונים שפורסמו בשנת 2015, שבה לכאורה נבלמה המגמה ארוכת השנים של גידול במספר המתגרשים, מראים בבדיקת פילוח הנתונים: בערים הגדולות נמשכת מגמת הגידול. השינויים בהיקף הגירושין בישראל משקפים את ההתפתחות שחלה בתפקיד המשפחה בחברה המערבית. האינדיווידואליזם, השאיפה לשיוויון זכויות בין המינים והשינויים שחלו בתפקידי האישה הביאו להתרופפות התא המשפחתי. תהליכים כמו דחיית הנישואין, ירידה בפריון, השכלת נשים, תעסוקת נשים מחוץ לבית וצמצום תפקידן בבית – כל אלה באים לידי ביטוי גם בחברה הישראלית.

      כיום התלות של נשים, אשר נשארו בעבר בבית וגידלו ילדים, בבעליהן שיפרנסו אותן כבר לא קיימת. עצמאות האשה הינה גורם אשר מהווה סיכוי גבוה יותר למחלוקות במשפחה אשר כבר לא חיה בתבנית היררכית ישנה. המחלוקות גוררות קושי גדול יותר בוויתורים ובפשרות.

      בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (יח"צ , גוגל סטריט וויו)
      גם הם משתפשפים. נתוני בתי הדין הרבניים מצביעים על התייעלות ושיפור השירות למתגרשים. בית הדין הרבני (צילום: גוגל סטריט וויו )

      עם העלייה בגירושין, נדמה כאילו בתי הדין הרבניים נהיו גם הם משופשפים יותר: דו"ח שפורסם ב-2015 מציג נתונים אופטימיים לגבי תפקודם, ומציין כי פרק הזמן הממוצע לסגירת תיק גירושין ב-2014 עמד על 56 יום, לעומת 96 יום ב-2013.

      נתוני בתי הדין מעידים גם על יד קשה יותר כלפי סרבני גט: ב-2014, 191 פסקי דין הטילו סנקציות על סרבני גט, לעומת 168 בלבד בשנת 2013. סנקציות אלה כוללות בין היתר צווי עיכוב יציאה מן הארץ, שלילת רישיון נהיגה וחסימת ניהול חשבון בנק ויכולות להגיע גם לצווי מאסר לסרבנים. הצלחה משמעתית של בתי הדין נרשמה בסוגיית הטיפול בעגונות שבעליהן עזבו את הארץ. היחידה המיוחדת של הרבנות הראשית הצליחה לזקוף לזכותה עלייה מרשימה בהשגת גט עבור 163 נשים ב-2014, לעומת 97 בלבד בשנה הקודמת. אך כפי שהסיפורים האחרונים מראים, הדרך עוד ארוכה.

      מלחמת עולם

      עזה כמוות היא האהבה אך אכזרית משאול היא, כשמתהפכת לשנאה יוקדת המהולה ברצון לנקמה. לנישואים דרושים שניים, לגירושין מספיק צד אחד. במהלך ח"י שנותי כמטפל, רופא קלינאי, ליוויתי אלפי זוגות בתהליך של פירוד, התנתקות וגירושין. מדובר בתהליך קשה וכואב. זה כואב שבעתיים כשהוא נעשה באופן חד-צדדי ולא תוך תיאום, רצון והסכמה משותפים. אין מנוס מעוררות של יצרים בעוצמות עילאיות. גם כשהדבר נעשה מתוך כבוד הדדי עדיין קיימת תחושה עזה של כישלון מהולה בחידלון, ללא קיצורי דרך.

      לפרקים, פרידה הופכת למלחמת עולם. מלחמה שבה כל האמצעים כשרים, כולל שימוש בילדים, כשהמטרה היא פגיעה אנושה וכואבת בצד השני. אין עם מי לדבר רציונלית כשהשנאה מעוורת את עיני המעורבים. נוצרת העצמה נוראית של רגשות אגרסיביים שליליים, במטרה להמית נפשית ולפגוע הכי כואב שאפשר. נקמה שעוד לא ברא השטן.

      נשים עגונות (ניב אהרונסון)
      הבעלים המעגנים משחקים נגד השעון הביולוגי של נשותיהם (צילום: ניב אהרונסון)

      למרות התפתחות האנושות בכלל והתרבות המערבית בפרט, ישנם גברים שעדיין נותרו בדור המערות. לפרקים גברים אלו ישקרו לעצמם ויאמינו שהם אינם שוביניסטיים ואף דוגלים בשיוויון הזדמנויות לנשים, תוך צידוד בפמיניזם. לנשים - כן, לאישה שהסכימה להינשא להם - ברור שלא. הם ילאו אותך תוך התשה באינסוף תירוצים, שלא מבינים אותם ומדובר אצלם במקרה אחר ומיוחד. אנו מתיימרים ליצור חברה ישראלית שיוויונית, מתקדמת ונאורה, אך הם, ללא תלות בהשכלה או בשייכות דתית, משתייכים עדיין לתקופות חשוכות שבהן האישה היא רכושו הבלעדי והפרטי של בן זוגה. "בעל" מלשון "בעלים". לדידם ,"איך את מסוגלת בכלל לחשוב על האפשרות של חיים בלעדי? הרי אין לך זכות קיום ללא פטרונך? מה היה רע לך? הרי אני שליט נאור".

      היצרים הפרימיטיביים של הגבר הקדמון, שהחברה המערבית ניסתה לעדן, משתלטים ומעבירים אותם על דעתם. הם שפויים, אך המסכה יורדת מעל פרצופם: לא יהיו לך חיים אם אינך מעוניינת בחיים עמי. לא תזכי לחיי שיתוף מהוגנים של נישואין עם גבר אחר זולתי. "מה שלא יהיה שלי, לא יהיה של אף גבר אחר". כמו בסרט "גט" המופלא של רונית אלקבץ.

      נשים עגונות הנתונות במאסר נפשי, ללא יכולת לפרוץ את הכלא ולצאת לחיים חדשים. קשה להסביר את עומק כאבן, את השפלתן, את תחושת האפסיות וחוסר האונים שהן חשות מול המערכת - המתקשה לתת להם חיים. כל יום שעובר מעצים את מצוקתן. הן יודעות שמטרת הבעל לשחק מול השעון הביולוגי הנשי ולא לאפשר להן ללדת ילדים לגבר אחר. אצל מקצתן, אף למנוע מהן חווית הורות ואימהות כלל ולהותירן עריריות. מוכנות לתת כל שיבקש ובלבד שיאות להוציאן לדרור, אך הוא לא מעוניין לקבל, רק לקחת. לחבל, להרוס, בבחינת יצר לב האדם רע. רע ונורא.

      לפגוע איפה שהכי כואב

      בשנה האחרונה אנו עדים לעליית מדרגה מבורכת במאבק של בתי הדין הרבניים נגד סרבני הגט. רוח חדשה מנשבת במוסד הנשלט כולו על ידי גברים. זעקת הנשים העגונות מחלחלת, ודומה כי המוסד הפך קשוב ומבין יותר את העוול הנורא והמשווע הנעשה להן. עריצות ורודנית גברית תענש בכוח. אדם כוחני מבין רק כוח. בית הדין מבין שעליו לפגוע איפה שהכי כואב, כשם שהגבר סרבן הגט פוגע אנושות וגורם לרעייתו לדמם.

      ד"ר עודד גז, שמסרב לתת גט לאשתו והרבנות הטילה עליו חרם, פברואר 2016 מפוצלת (צילום מסך)
      סירב בארבע השנים האחרונות לתת גט לאישתו, חרף פסיקת הדיינים. ד"ר עודד גז (צילום מסך)

      עליית המדרגה הגבוהה ביותר במאבק בית הדין בסרבני הגט הייתה לפני כחודש. אז נעשה לראשונה שיימינג וחרם בחסות הרבנים. בית הדין הרבני הגדול בירושלים בראשות הרב הראשי דוד לאו הטיל נידוי חברתי על ד"ר עודד גז, לשעבר מרצה באוניברסיטת בר אילן. האחרון סירב בארבע השנים האחרונות לתת גט לאישתו, חרף פסיקת הדיינים. לפיכך, התירו לפרסם את תמונתו ופרטי החרם ברשתות החברתיות "עד שיחזור בו וייתן גט כריתות לאשתו", תוך ניסיון להפעיל עליו לחץ. בית הדין אף הוסיף, כי אם לא יסכים לגרש את האישה הוא יפעל "להחריף את הסנקציות נגד הבעל ולהגביל את זכויות בצווי הגבלה נוספים". בית הדין אסר, על פי ההלכה, "לארחו ולהאכילו ולהשקותו. לא לבקרו בחוליו, ושלא להושיבו בבית הכנסת, וכל שכן שלא להעלותו לתורה, לאפשר לו לומר קדיש או לתת לו לעבור לפני התורה (חזן בבית כנסת), ושלא לשאול בשלומו ושלא לחלוק לו כבוד, עד אשר יחזור בו מקשיות ערפו וישמע לקול מורים וייתן גט כריתות לאשתו". בית הדין אף אסר "לשאת ולתת עמו, הן במסחר הן בכל משא ומתן של ממון".

      בעקבות הפרסומים ברשתות החברתיות התנערה טוטלית אוניברסיטת בר אילן מד"ר גז בעמוד הפייסבוק של האוניברסיטה, תחת הכותרת: "עודד גז - לא בבית ספרנו", נכתב: "ברשתות החברתיות, ועכשיו גם באתרי חדשות, מופצת ידיעה על ד"ר עודד גז, המתעמר באשתו ומסרב לתת לה גט. בית הדין הרבני הגדול הורה לפרסם את שמו ותמונתו ולהרחיקו מכל עניין דתי. בעבר למד גז במכון הגבוה לתורה בבר אילן והועסק תקופה קצרה במחלקה לפיזיקה. לפני שנתיים הורחק גז מהמחלקה ובאחרונה הורחק גם מהמכון הגבוה לתורה. כיום אין לאוניברסיטת בר אילן שום קשר עמו".

      הפגיעה החברתית האנושה מכל

      דומה שאין פגיעה חברתית אנושה יותר לאדם מנידוי וחרם. תחושת מוקצה מחמת מיאוס, מחוץ למחנה, שווה כקליפת השום בהעדר התייחסות מוחלטת לקיומך. כל מי שחווה חרם במהלך חייו המוקדמים מגיל הגן ועד הצבא, נושא כאבו וחרפתו עד יום מותו. אנשים שהצליחו בכל קנה מידה ופרמטר יכולים לספר בעיניים דומעות על חרם שחוו לפני עשרות שנים, באותן עוצמות כאילו היה אתמול. ההשפלה שהיוותה טריגר לדרייבים שלהם, מלווה אותם תדיר. חרם בחברה הדתית הקהילתית חמור, קשה ואנוש שבעתיים.

      ד"ר גז הינו אדם דתי חובש כיפה וכעת נסגרו שערי בית הכנסת ומקום התפילה בציבור עבורו. דומה שאדם חילוני יתקשה להבין את עוצמת הפגיעה ומשמעותה. החברה הדתית העוטפת חסומה בפניו. אות קין מוטבע על מצחו לדיראון עולם. החברה הדתית לא תשכח, גם אם בעתיד תסלח. פני האקדמיה הדתית כפני הקהל הדתי. דברי הרבנים לנצח כתובים. כנראה שלא היה מנוס מלשים אותו באותו מקום ששם את רעייתו. מת-חי מהלך בכלא החיים.