שלושה דברים שמזכירים לך שאתה עדיין חייל:
החבר'ה. אם אפשר להתרפק פה עדיין על הוויה גברית נטולת ילדים, רחוקה מהסטריאוטיפ על סקסיזם ובהמיות, וכזאת שמשלבת קצת צחוק, דאגה ומעין שותפות גורל, אז קח מיד חופשת מולדת ותעוף למילואים. מכל המילים הגדולות כגון "ציונות", "פטריוטיות", "אידיאולוגיה", המילה הכי גדולה, זאת שמלכדת את הכול, מאגדת שייכות עם ילידיות, מחברת למקום, קוראת להתייצב, זאת שמתבלת את בליל התחושות של החיים המורכבים והקשים כאן באהבת הארץ ואנשיה, היא המילה "חבר'ה".
רשת"ב. אי אפשר להשתחרר מזה, מהשפה הצה"לית המדוברת, הנדב"רית, שכולה זרועה ראשי תיבות. בבית אין לי עם מי לדבר אותה, למרות שאשתי היא אגדה בקמ"ד חי"ר לדורותיו. הילדים עדיין רחוקים מהדיבור, ואם אגיד להם "תעשו טפ"ש לחדר", הם יתהו מי זה הבלמ"ס הפעור הזה שמדבר איתם. בניגוד גמור לגוף המנופח והלא יעיל המנסה שוב ושוב לעשות מהפכה שתהפוך אותו לצבא קטן, חכם וחסכוני, הרשת"ב באות לקצר, לחסוך מילים, לייעל. מגבנ"צ ועד רמטכ"ל. וכך, כדובר נדב"רית שוטפת, מיד כשהגעתי לחמ"ל היה ברור לי כרס"ר שכבר ראה הכול, שהסמח"ט יצטרך לכסת"ח את הבלגן שהשאיר הקמב"ץ ואיכשהו לגלגל את זה לש"ג.
הברדק. תרשו לי לא להתרשם מהצוללות החדישות וכיפת הברזל שיש לצה"ל, גם רכישת מטוסי ה-F-35 רבי העוצמה לא ישנו את העובדה שהצבא שלנו הוא כאוס כהלכתו. אני לא מדבר על זה שפחות משבוע למילואים טרם הגיעו אלינו צווי הגיוס ועד יומיים לפני לא ידענו מהם התאריכים בהם נשרת, אלא על כל ההוויה הצה"לית, שלנצח תיראה כמו פרודיה על גבעת חלפון.
טופסיאדת-סרק שתכליתה תעסוקה לחיילי-שווא; מצגות פאוור פוינט של נהלים שמקריאים פשוט כך ללא תוספת או דיון; פקודות הסותרות את הפקודות הסותרות הקודמות; אימון שסיכומו תמיד יהיה שיפור ניכר למרות שהבעיות מהאימון שעבר יחכו לנו גם באימון הבא. ובאורח פלא מספיקות חמש דקות כדי להשתלב באופן הרמוני בכאוס הזה, כי אתה חלק ממנו מאז ולתמיד. לא ברור איך ניצחנו מלחמות ככה, אבל כנראה שזה לא יכול לעבוד אחרת.
שלושה דברים שמזכירים לך שאתה כבר אבא:
המדים. בשנים הראשונות של המילואים, הכול עדיין טרי, טבעי. שטחים, אימונים, קו, אפודים, נגמ"שים. והשנים חולפות, ויש ילדים, וגם יש קיצוצים, ומזמינים פחות ופחות, והילדים גדלים, ורגילים לראות אותנו בג'ינס, אז כשבבוקר הגחתי מהחדר לבוש מדים, הם צחקקו. המדים הירוקים והמגפיים הכבדים לא הסתדרו להם עם אבא של טריקו וסנדלים. מבחינתם הקדמתי את פורים בחודש, והפעם חשתי קצת כמותם, שאני הוא אדם המחופש לחייל.
הדרגות. פעם, בסדיר, לפני 20 שנה ויותר, כל אלוף-משנה נחשב לבר כוכבא וכל אלוף היה הסגן של אלוהים, אבל עכשיו, כשאוטוטו בן 40, כל סרן בקבע נראה לי כמו עוד בחור שעתידו לפניו, וכל סגן-אלוף הוא מישהו בן גילך שחושש למשרתו כי שוק העבודה, גם הצה"לי, הוא ג'ונגל. במילואים הגיל והניסיון שווים לא פעם יותר מדרגה, וההיררכיה באה לידי ביטוי רק כשצריך להוציא לפועל דברים. אז מצאתי את עצמי מחלק הוראות לסגן צעיר, מלמד קצינים חדשים שהגיעו לחפיפה את העבודה, ודן בתרחיש מסוים עם שני סגני אלופים כאילו אנחנו בישיבת עבודה באמדוקס ולא במערכת שבה יש היררכיה ומשמעת. האמריקאים ראו אותנו ולא הבינו איך דבר כזה בכלל קורה. מגיל מסוים, כגבר נשוי ואבא לילדים, דרגות פחות חשובות וכל ההיררכיות מתגמדות, כי ברור שבמילואים ובחיים יש רק רמטכ"ל אחד אשתי.
ההקרבה. בהתחלה אמרו לנו שנבוא לתעסוקה של 21 ימים, אחר כך הורידו לשבועיים, בהמשך אמרו שנשרת רק חמישה ימים, ובסוף, כדי לחסוך כסף, הודיעו שעד להודעה חדשה נסתפק ביום אחד בלבד (!). בינתיים. משלושה שבועות התקופה התכווצה ל-12 שעות. אבל כשאתה אבא שנתלש מהחיים לטובת מדים, תמיד משהו יכול להשתבש - נקראתי לשרת דווקא ביום בו נערכה לוויה של קרוב משפחה אהוב.
להקרבה פנים רבות, היא לא חייבת להתבטא בדם. איך דווקא היום הזה נפל על היום הזה. אבל אז התגלה צה"ל בגדולתו, והראה שהוא יודע להקריב למי שמקריב למענו. במבצע חשאי שאולתר ברגע, תוך ניצול הברדק וחיפוי מהחבר'ה, קיבלתי א' לצאת לשעתיים ולחזור אחר כך להמשך פעילות. כי ככה אנחנו מנצחים מלחמות, וזה לא יכול לעבוד אחרת. קבלו ח"ח.
לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי