חיים של אבא: מה אנחנו באמת יודעים על הילדים שלנו?

"מקסימום חברה תרכיב אותי על אופניים חשמליים", הילדה אמרה בטבעיות. "מהה? נראה לך?! שאני אתן למישהי שבקושי מסוגלת להסיע את עצמה להרכיב אותך?", השבתי בקול לחוץ וגבוה מדי. הדיון כולו תיאורטי כרגע – איך יהיה לה הכי נוח להגיע לחטיבת הביניים, כמובן אחרי שיסתיים הריאליטי והיא סוף סוף תבחר איפה ללמוד – אבל החשש היה אמיתי. המחשבה שהבת שלי תשב מאחורי מישהי מנומנמת שבקושי יודעת לפדל ותסמוך עליה שתביא אותה לבית הספר בעזרת הארלי דיווידסון – יש לכם שם אחר לאופניים חשמליים ששועטים על המדרכה במהירות 50 קמ"ש? – נשמעה הגיונית להפליא. ועוד יותר הטרידה המחשבה שהיא חשבה שזה הגיוני. בגיל ההתבגרות הילדים עובדים בלעשות שטויות.

יש כאלה שחושבים שאני סוג של בוב וודוורד, למרות שאני יותר דומה לקארל ברנסטין, ושולחים למייל שלי מידע רב בעל ערך עיתונאי חשוב במשקל נוצה. אבל לפני זמן מה "גרון עמוק" ממשרד יח"צ שכנראה עובד עם "מכון אדלר" שלח לי סקר בעל ממצאים מדהימים! אוקיי, צפויים. התמצית: כמחצית מההורים לא משוחחים עם ילדיהם בשיחת פנים מול פנים ביומיום; 60% מבני הנוער יעדיפו להתכתב עם הוריהם מאשר לשוחח איתם; כרבע מבני הנוער אינם מכירים פרטים בסיסיים על הוריהם.

אצלנו אין בעיה כזאת. הילדים מדברים 17/7 ולפעמים גם תוך כדי שינה, ועדיין תמיד מפתיע לגלות שיותר מאשר הם אינם מכירים רבע מהפרטים הבסיסיים על אשתי ועליי, אנחנו לא מכירים רבע מהפרטים הבסיסיים עליהם. כן, תמיד נראה לנו שאנחנו יודעים הכול על הילדים, עד שאנחנו מגלים שאנחנו לא יודעים דבר.

הנה ככה בשיחה אקראית גיליתי שבנוסף לכל הדרכים הבטוחות לאחר לבית הספר, נראה לבת שלי הגיוני גם לטוס על אופניים חשמליים, ועוד שחייה יהיו תלויים בחסדי מישהי אחרת, בת גילה, עייפה וחסרת מודעות בדיוק כמותה. "תרכבי על האופניים שלך, או שתיסעי באוטובוס", הצהרתי.
השיחה הזאת התרחשה על רקע מקרה עצוב מאוד שבו בחורה בשם מושית פישר מראשון לציון אושפזה במצב קשה, אחרי שנפגעה מהרעלת סם במועדון. הוריה אמרו ש"היא מעולם לא לקחה סמים", ובהחלט ייתכן שכך, אבל אולי היא כן? ואם לא - אז מיהם "חבריה" הטובים ששמו לה סם במשקה?

וזה בדיוק לב העניין. הפער המתחוור בין מי שאנחנו חושבים שהם הילדים שלנו לבין מי שהם באמת. בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים עליהם, לבין מה שאנחנו באמת יודעים עליהם. זאת אולי הסיבה לכך שהורים הם זן הקונטרול פריק הגדול ביותר במשפחת האדם.

אני יודע בדיוק מתי בתי נבוכה, שמחה, משועממת או נרגשת. כל תו פנים, אינטונציה בקול או תנועת גוף מצדה, ברורים וגלויים, אני קורא אותה כמו ספר, ללא מאמץ. אבל לך תדע מה קורה בתוך המוח המתבגר. מה היא מתכננת שם. מה היא מרגישה עמוק-עמוק. הרי לכל אחד יש סודות, מהם שלה? וככל שהם גדלים חוסר הידיעה הולך וגדל.

תחילת גיל ההתבגרות הוא מאבק בין הרצון ללמד ולהדריך את הילדים תוך שחרור ומתן חופש ועצמאות, לבין דאגה תמידית ושאיפה להמשיך לשלוט איכשהו בחייהם. המאבק הזה הוא רק בראש שלנו, הם לגמרי חיים בעולם משל עצמם.

"תגידי, יש לך סנאפצ'ט?", שאלתי את הילדה במסגרת היותי הורה ההופך דואג יותר מיום ליום, אך ממשיך לשדר כלפי חוץ נינוחות של נזיר טיבטי שחי בנירוואנה של שלושה וחצי חדרים במרכז הארץ. "ברור", היא ענתה. היי הורים, ברוכים הבאים ל-2016: סנאפצ'אט זה המקום שבו הילדים המתבגרים שלכם חיים, רשת חברתית שבה ההודעות נמחקות כמה שניות לאחר קבלתן. בדיוק מה שצריך כדי לקבל תמונות שאפילו רון ג'רמי היה נבוך לראות, או לחטוף שיימינג שלא יותיר עקבות.

והם שם, חלק מזה, וכל מה שנותר לנו הוא לסמוך על השכל הישר שלהם, למנוע בעיות לפני שהן צצות, ולנסות לתקן את הנזקים ביום שאחרי. ככה זה. כל דור ודור קובע את מאפייניו באמצעות טכנולוגיה אחרת, מוזיקה שונה, סגנון לבוש ייחודי, רק מנהיגיו הפוליטיים נשארים יציבים בעליבותם. ויש לכך הגדרות. בעוד אשתי ואני שייכים לדור ה-X, הילדים שלנו שייכים לדור ה-Z, כשבאמצע יש את דור ה-Y. וואי וואי.

בינתיים שבוע הילדה-מאבדת-את-זה נמשך, כשאשתי קיבלה טלפון ממחנך הכיתה בגלל התקף צחוק שממנו סבלה במהלך שיעור, ועבודה שלא הגישה. הטלפון ממנו לא גרם לנו להתקף צחוק. מכיוון שאנחנו שייכים למחצית הנכונה, כלומר המחצית של ההורים שכן משוחחים עם ילדיהם בשיחת פנים מול פנים ביומיום, שוחחנו איתה גם על זה. אני מניח ששנינו נשמענו עתיקים אך צודקים.

הקלישאה המפורסמת על "ילדים קטנים – צרות קטנות וכו'" נראית ממשית יותר מיום ליום. אם פעם הייתי אבא שאנטי שמרשה לה לנסוע עם חברה באוטובוס למרכז העיר לקצת שופינג בחנות הכול בדולר, הרי שכיום כל יציאה שלה עם החבר'ה מהכיתה לשתות שוקו בבית קפה סמוך מצטיירת בדמיוני כמסיבה באלנבי 40. ואז כשהיא חוזרת ומספרת בהתלהבות "איזה כיף היה, כל הכיתה שיחקה מחבואים בגינה", ברור לי שכל הדאגה המתפתחת הזאת היא שלב אבולוציוני בלתי נמנע בהפיכת בני אדם מאנשים צעירים ואופטימיים למבוגרים מאפירים ופסימיים.

שלושתנו הרי פוסעים עתה לתוך לימבו שבו היא כבר לא ילדה אך עדיין לא אישה, ולכן הכול מורכב, ועדין, וזאת דרך שיש ללכת בה בזהירות. לעצב אותה בנחישות וברגישות. לשרטט את הקו העדין שבין אהבה עוטפת לאהבה חונקת. והכי חשוב, להמשיך ולהישאר בצד הנכון של הסטטיסטיקה. שאנחנו נהיה חלק ממחצית מההורים שכן משוחחים עם ילדיהם בשיחת פנים מול פנים ביומיום, ושהיא תהיה ב-40% מבני הנוער שמעדיפים לדבר עם הוריהם מאשר להתכתב איתם.

הנפתי את הכורסה החדשה בשתי ידיי וצעדתי אל הכניסה לבניין. עברתי את הדלת בזהירות, ונשמעו צעדים במדרגות. "היי לאן את הולכת?", הופתעתי לראות את הגדולה מולי. "אני יוצאת עם הכיתה". "מה? לאן? יש לך כסף? עם מי?", יריתי צרור שאלות. "נו, יוצאת עם הכיתה", היא השיבה בחופזה והסתלקה. "את עם הטלפון, כן?", שאגתי אל החשכה. "כן", נשמעה תשובה מרחוק.


לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי