תסמונת לימה: שטוקהולם בהפוך על הפוך

הפסיכיאטר הפרואני מריאנו קרול (Mariano Querol) נחטף תמורת כופר על ידי השכן של אחד מילדיו. צוות החוטפים כלל שלושה גברים שלטענתם חטפו אותו משום שהיו שקועים בחובות כבדים. בעודו בשבי החל לקרוא קרול את הספר "חדשות של חטיפה" של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס, ביחד עם אחד החוטפים. קרול האמין כי היחסים בינו לבין חוטפיו ימנעו מהם מלהרוג אותו במהלך התקופה הארוכה של השבי. אחד מהם אפילו החל לקרוא לו בשם החיבה "אל אמיגו" (החבר), ובשלב מסויים הוא גם החל להיוועץ בחטוף שלו, הפסיכיאטר, על חרדותיו בנוגע לחטיפה ולמצבו הכלכלי הקשה. כפי שקיווה, קרול אכן שוחרר לאחר שמשפחתו שילמה את הכופר לחוטפים.

תסמונת לימה היא מעין תמונת מראה של תסמונת שטוקהולם, המוכרת יותר בקרב הציבור. תסמונת שטוקהולם נקראת על שמו של שוד בסניף קרדיט-בנק בשטוקהולם בירת שבדיה, שבו בני הערובה הגנו בגופם על שוביהם במהלך מבצע ההצלה שערכה המשטרה ואף פיתחו מערכת יחסים קרובה איתם. מקרה מפורסם אחר של התסמונת הוא זה של פטי הרסט, בתו של איל הון אמריקני, שלא רק התאהבה באחד מחוטפיה, אלא גם הצטרפה לארגון שאליו השתייך.

בתסמונת לימה כאמור, המצב הוא הפוך, ואלו הם דווקא החוטפים שמפתחים אהדה כלפי השבויים שלהם. ישנן מספר סיבות שבגללן זה עלול לקרות: לעיתים זה נובע מכך שאחד (או יותר) מהחוטפים לא מסכים עם התכנית, או שהם פשוט לא מרגישים שהם מסוגלים לפגוע בחפים מפשע. כאשר אחד החוטפים הוא גם זה שאמון על הטיפול בשבויים - מביא להם אוכל או מטפל בפצעיהם וכדומה, קיים סיכוי גבוה יותר שהוא יפתח רגשות ויחוש אמפתיה אמיתית כלפיהם וירצה לדאוג לרווחתם.

נחזור לפסיכיאטר קרול - בזמן שהוא הוברח מבית המסתור על רצפת המכונית, החוטף שכינה אותו 'אל אמיגו' אמר לו שוב ושוב: 'אל תדאג, רופא, אני מבטיח ששום דבר לא יקרה לך'. למרות שהוא הזיע מאוד ורגליו רעדו, הוא נשמע בטוח בדבריו. לאחר שהשליך אותו באחד הרחובות הצדדיים של העיר החוטף נתן לו 20 סולים (המטבע הפרואני) למונית. וקרול היה אדם חופשי.

עם זאת, את שמה קיבלה תסמונת לימה בעקבות חטיפה אחרת שהתרחשה באותה המדינה בדצמבר 1996. במהלך מסיבה שהתקיימה במעונו של שגריר יפן בבירה לימה, פרצו למקום חברי תנועה מהפכנית והתבצרו עם כמאה בני ערובה. אולם, רוב בני הערובה שוחררו כעבור שעות ספורות. הסיבה הרשמית הייתה שבשלב מוקדם פיתחו השובים רגשות אהדה כלפי חלק גדול מהשבויים שלקחו בשבי. על בני הערובה נמנו גם דיפלומטים ואנשים מצמרת השלטון ועולם העסקים של פרו, ביניהם גם מי שלימים הפך לנשיא פרו. בפשיטה שהתבצעה חודשים רבים מאוחר יותר נהרג שבוי אחד בחילופי אש עם הקומנדו הפרואני, אך החוטפים לא פגעו בשבויים.