פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: אולי תסתמו כבר?

      בפעילות של יום המשפחה בבית הספר, ארז מיכאלי היה האבא הטרחן שהתעקש להשתיק את כל הילדים חסרי הנימוס שההורים שלהם לא טרחו ללמד אותם דרך ארץ. הבעיה שגם הבת שלו היתה אחת מהם

      אילוסטרציית נערים (ShutterStock)
      הפרעת קשב לסמכות (אילוסטרציה: shutterstock)

      שמעון התחיל לנגן ולשיר, אבל ההמולה נמשכה. היו כמה ששרו, הרוב דיברו, חלק הביטו בטלפונים הסלולריים, וכל תחושת החגיגיות התפוגגה בחלל האולם, נכנעת לרעש של התלמידים והוריהם. בסוף השיר מחיאות כפיים, ואחת המורות הציגה את התכנית להמשך הבוקר. זהו יום המשפחה, הזדמנות יפה לפעילות חינוכית משותפת, וההמולה נעלמה אט אט אך הוחלפה במלמול בלתי פוסק, טורדני, מסיח את הדעת, כזה שחורך את קצות העצבים. והוא מגיע מהשולחן שלנו, ליתר דיוק מבתי וחברותיה שלא מפסיקות לדבר. שששששששש, היסיתי אותן, ופערתי עיניים מתפלאות, המורה מדברת, לחשתי.

      הן הופתעו, ואחרי שלוש שניות המשיכו לדבר, אמנם קצת יותר בשקט, אבל לדבר. בינתיים גם בשולחנות האחרים החל להתפשט רחש, וכשאחד הילדים ואמו הקריאו סיפור על חוני המעגל ובסופו מוסר השכל על כך שהאדם זקוק לחברה כדי לשרוד, כל החברה שמסביב כבר דיברה בקולי קולות והבהירה לבן ואמו שהסיפור הזה כבר לא ישרוד.

      בתי פנתה אליי בשאלה והשבתי לה בפנטומימה זועמת שאני מקשיב לסיפור. אצבע על שפתיים מכווצות, כמה טפיחות על האוזן ואז הצבעה אל האם ובנה שעל הבמה, תוך כדי מבט אליהם והרמת גבות תקיפה נוסח דה נירו בסצנת ה-You talkin' to me?

      מלחמת התרבויות נפתחה. כמו בלא מעט אירועי הורים-ילדים-מורים, גם הפעם התברר שלפני שמאבחנים את הילדים ככאלה הסובלים מהפרעת קשב, יש לאבחן אותם כסובלים מהפרעת קשב לסמכות.

      חיים של אבא נימוס (באדיבות המצולמים)
      ארוחת בוקר בריאה ומזינה (צילום: ארז מיכאלי)

      אני רוצה לחשוב על עצמי כאחד שיכול להיטמע בקלות בחדר מלא באירופאים, ולכן עליתי מדרגה. אולי תהיו בשקט, אתן מפריעות ולא מכבדות את המורים והחברים, פניתי לבתי וחברותיה, והן צחקקו במבוכה. הילדה שלחה אליי מבט נזעם. אתה עושה לי פדיחות, לחשה.

      מההה?! איך הכול התהפך? במקום להיות נבוכה מההערה, היא חושבת שאני זה שחורג מכללי ההתנהגות הבסיסיים, לפיהם, כך נראה, הילדים יכולים לעשות כרצונם בזמן שההורים משמשים ניצבים בהצגה. מבט מסביב הבהיר שחלק מההורים אכן ניצב בהצגה, וחלק אחר מדבר תוך כדי.

      "אולי די?"

      הפעילות הבאה כללה שינון אילן היוחסין המשפחתי לפי השמות של הדורות הקודמים. אחר כך המורה קראה למספר תלמידים, בהם בתי, שיספרו בקצרה מי האבא של האבא של האבא שלהם. אולי די, הערתי לבתי בקול, כשחזרה לשולחן ודיברה עם חברותיה, לפחות תהיי את בשקט.

      אחרי ארוחת בוקר בריאה ומזינה שכללה עוגות, מאפינס ועוד עוגות, שנשטפו לקיבה עם שוקו וקולה, חולקו דפים ובהם עשרת הדיברות ושיר של יהודה עמיחי. זה השלב שבו הילדים עתירי הסוכר ירו את עצמם ועפו כמו קפצונים באולם. בעוד המורים וחלק מההורים ניסו לעמוד איתם על ההבדלים בין עשרת הדיברות מספר שמות לבין אלה מספר דברים, הילדים ניסחו את הדיבר ה-11: לא תשתוק.

      ואז הגיע מחנך הכיתה לשולחן כדי למקד את הילדים בפעילות ולהנמיך להם את הווליום במקביל. הנה שורה שרוב מורי ישראל יסכימו איתה: אחרי ניכוי של רבעון בגלל חופשות, חודש בגלל פעילויות חוץ וטיולים, ושמונה חודשים המוקדשים לניסיון לקבל קצת שקט בכיתה, תלמידי ישראל לומדים בערך שלוש דקות נטו בשנה. מורים הם אנשים שעובדים בלהשליט סדר ומשמעת בכיתה. והכול בגלל ההורים.

      חיים של אבא נימוס (באדיבות המצולמים)
      איפה הדיבר ה-11: "לא תשתוק"? (צילום: ארז מיכאלי)

      מה שאמור להיות מובן מאליו, הופך מופרך מאליו. מה כבר אפשר לדרוש מהמחנך, כשההורים עצמם יושבים בחוסר מעש ולא כופים כבוד ונימוס על ילדיהם? בינתיים התפתח לי טיק של עצבים בזמן שאחת המורות ניסתה לספר על שירו של יהודה עמיחי, וחשבתי את עצמי לגיבור גדול. ששששש, שקט כבר, קראתי בקול אל הבנות. אולי תפסיק לחנך את החברות שלי, לחשה אליי בתי בזעם. במקום שבו אין הורים אהיה אני הורה, עניתי לה בפאתוס מגוחך, שרק הגדיר את ממדי התבוסה שלי. הילדה שלי אמנם נכנסה לדממת אלחוט, אבל מסביב יהום הסער.

      פעם, לפני קרוב ל-20 שנה, באוסטרליה הרחוקה, חצינו כביש רחב בעיר סרפרס פרדייז, גן עדן לגולשים. כן, לאוזי'ס יש כמה ערים עם שמות די כיפיים. היינו באמצע המסלול הראשון, וראינו במסלול הנגדי מכונית מתקרבת במהירות, ואז לפתע בולמת בחריקת בלמים לפני מעבר החצייה. לקח לנו שנייה להבין שסצנת הפעולה הזאת הייתה רק לכבודנו, סתם שני ישראלים שחצו כביש במעבר חצייה. השתדלנו להחניק את הצחוק. מהמקום שאנחנו באנו, לא מצפים מנהגים לעצור במעבר חצייה, ואם מישהו עוצר במפתיע, חובה על הולך הרגל להכיר תודה לאציל ולנופף לו לאות הוקרה.

      כשמישהו מדבר לאנשים בארצות הברית, אפשר לשמוע סיכה נופלת. פעם ראיתי במוזיאון הלובר נערים ונערות מובלים על ידי מורה או מדריכה, ונשמע רק קולה השקט וקול צעדיהם אחריה. ניגוד מהמם כזה לא שוכחים. היה די מייאש לשבת באולם, שנדמה היה שאליו התנקזו כל חוסר הנימוס וחוסר הכבוד בארץ.

      מינון מוגזם, ווליום גבוה מדי

      זה מתחיל מהורים אדישים, עובר דרך מורים חסרי אונים ונגמר בחברה חסרת כבוד בסיסי לאנשיה וסביבתה. פה שומעים רק את מי שצועק חזק יותר; כאן קוראים על נהגי טרקטורונים שדורסים כלניות בדרום ודוהרים בחופי רחצה; בארץ הזאת תור במכולת או בכניסה לאצטדיון הוא מאבק סמוי ועתיר מתח ומרפקים על מה שאמור להיות הגיוני וטבעי; כבישי ישראל הם בכלל אזור מלחמה בעל מאפיינים ייחודיים משלו.

      הקהות הזאת לא מתחילה בהתעלמות מאחרים בזמן שהם מדברים, וגם מורכבת מעוד הרבה חוליים אחרים. אמנם היא לא ייחודית לנו ואפשר למצוא אותה גם בתרבויות אחרות, גבוהות יותר לכאורה או שלא לכאורה, אבל כמו תמיד אצלנו זה המינון המוגזם והווליום הגבוה מדי, המוגשים תמיד בכמויות בלתי נסבלות.