בסירה אחת: הרופא והחולים שחותרים לחיים

יום שישי, שש בבוקר. האדים שמתעבים על שמשת החלון מבשרים על 4 מעלות צלזיוס בקירוב. השמיים אפורים ואין בחוץ נפש חיה, מלבד אולי צעירים שחוזרים מבילוי ליל אמש. כל אדם נורמטיבי מן הישוב שמתעורר בשעה הזאת היה מפנה לה מיד את הגב וחוזר לישון מתחת לפוך החמים, אבל לא שניים עשר חברי קבוצת "חותרים לחיים בריאים" מחיפה, קבוצת חברים שעד לפני חודשיים לא הכירה אחד את השנייה כלל, וכיום הם לא פותחים את סוף השבוע בלי לחתור יחדיו בים הסוער, גב אל גב, בקור, בים הסוער.

בשבע בבוקר הם כבר מורידים את הסירות לים כמו חיילים ממושמעים. הם לא מוותרים, בדיוק כפי שלא ויתרו למחלה הקשה שכמעט הכריעה אותם. על שפת הים מקבל אותם בחיוך ד"ר נועם בנימיני (44), רופא במחלקה להמטולוגיה בבית החולים רמב"ם שבחיפה מזה תשע שנים ומרכז תחום מיאלומה במחלקה. גם הוא לבוש ב"מדי החתירה" שלו. הוא לוחץ את ידם בחום ויוצא איתם ללב הים בשתיקה מוסכמת. כאן לא מדברים על המחלה. אין כל זכר לאנמנזה הקשה שאבחן רק לא מזמן לאחת מהחותרות בקבוצה.

"כל מי שנמצא בקבוצה מגיע כי הוא רוצה, לא כי הרופא שלו המליץ לו. אני לא עסקתי בשכנועים, אלא רק הצעתי בהתלהבות למטופלים שלי ולמטופלים אחרים במחלקה", מנסה לפשט ד"ר בנימיני את רעיון קבוצת החתירה המיוחדת שהגה, ומיועדת לחולי סרטן שהחלימו וכאלה שעדיין מתמודדים עם המחלה. "אני באופן אישי הרגשתי שחלק מהמטופלים שלי זקוקים לזה. לא רק מבחינת התאוששות גופנית, אלא גם משהו שייתן להם להתאושש נפשית מהטראומה של הטיפולים. עבור חלקם, הטיפולים מצליחים והם חוזרים חזרה לחייהם, אבל רובם עוברים תקופות מאד קשות וקשה להם לחזור לחייהם הקודמים. הקבוצה הזאת באיזשהו מקום מצליחה לשחרר אותם מהטייטל של 'החולה', וזה עוד נדבך שיעזור להם לחזור לחיים פעילים, לחיים יותר בריאים או אפילו לחיים אחרים ממה שהיה להם לפני המחלה, כי חלקם לא עסקו בספורט מעולם", הוא מוסיף בהתלהבות.

בשיחה עם כמה מצוות החותרים מובהר לנו במילים וגם ללא מילים שאם יש חוק קדוש אחד בקבוצה שאינו קשור לחתירה, הרי הוא חוק ה"לא מדברים על זה". את השיחות על המחלה וההתנהלות שלהם כחולי סרטן בחיי השגרה הם משאירים על החוף. בלב הים, הם רק רוצים לחתור.

"זה ממש היה השיקול שלי לפני שהצטרפתי, פחדתי שנהיה מתויגים כקבוצת 'החולים' אבל כשהגעתי ראיתי אנשים שלא רואים עליהם שהם חולים, כולם נראו לי בריאים ואם לא הייתי יודעת את הרקע שלהם לא הייתי מנחשת בכלל, רק זה עשה לי טוב", אומרת כרמלה (55) מחיפה, חולת מיאלומה נפוצה בעשר השנים האחרונות וחברה בקבוצה. "בטיפולים אתה רואה רק אנשים שבורים, במצבים לא קלים, אתה גם לא אמור להראות שלא קשה לך. אתה פשוט מדוכא ומתרכז רק בזה. ופה אנחנו מפעילים חשיבה, קואורדינציה, מזהים סוגי ציפורים. מתעסקים בעניין עצמו. זה כיף".

כרמלה נמצאת בהפסקה יזומה מהטיפולים האינטנסיביים שהיא עוברת בעשר השנים האחרונות. טיפולים כימותרפיים שהובילו אותה לא אחת לנקודת שבירה. היא עוסקת במקצוע טיפולי, שאינה מוכנה לציינו מאחר וגם מטופליה אינם יודעים שהיא חולה והיא מעדיפה להשאיר זאת כך. "התיוג מאד מפריע לי ולא בא לי שידברו איתי על זה" ,היא חורצת. "כשאתה נמצא עשר שנים במחלה הזאת, אתה בעצם מתנהל ממלחמה למלחמה. זה כמו יבלית שאתה נפטר ממנה לתקופה והיא חוזרת. אין לזה תרופה וזה מאוד מבאס. אתה סובל מתופעות לוואי קשות והמנוחה שלך היא בין אותן מלחמות, כך שכל פעילות שנותנת לך לברוח מהמציאות הזאת - מבורכת".

היא עצמה לא מטופלת פסיכולוגית או בקבוצת תמיכה. "אני לא מאמינה בלדבר על הצרות שלי ולשבת כל היום ולומר שרע לי. יש אנשים שזה עובד להם נהדר, אבל אני באופן אישי מעדיפה לבכות לחברים שלי או להתרכז בפעילות. גם כשגיליתי אז שאני חולה, והיו ימים שהייתי מתעוררת בבוקר ושואלת את עצמי אם זה נכון או לא, אם הסרט הרע הזה שאני נמצאת בו שלי בכלל, העדפתי להתרכז בלהציל את עצמי. זה סוג של הדחקה כנראה, אבל אהבתי את החיים שלי, הייתי בהתחלה של קריירה עצמאית ועשיתי כל מה שאני יכולה כדי לנסות לחזור לחיים שלי כמה שיותר מהר. רציתי לפרוח. המחלה השפיעה על ההתקדמות שלי, זה האט לי את הכול ועדיין מונע ממני המון דברים כמו למשל את החלום לנסוע לשנה לחו"ל. אתה כל הזמן בין טיפולים ובמעקב", היא אומרת ובמקביל מוסיפה מיד מסר אופטימי: "אבל זה בסדר, אני מאמינה שבעוד חמש שנים מעכשיו אנחנו נייצג את ישראל בתחרות חתירה כלשהיא".

גם ד"ר בנימיני חוזר ומדגיש שלא מדובר בקבוצת תמיכה של חולי סרטן, נהפוך הוא. "אין פה אגודת חולים ואנחנו לא מתכנסים בשביל לדבר על המחלה או ללמוד עליה יותר. יש בקבוצה אנשים שזה מתאים להם הדברים האלה, אבל לא רציתי ללכת לכיוון הזה מתוך רצון טבעי לא להתעסק כל היום במחלה. רציתי לאוורר אותם מזה. למעשה, זה המקום היחיד שבו אנחנו לא מדברים על המחלה, אלא רק על בריאות", הוא מסביר.

הוא עצמו חותר במועדון החתירה החיפאי מזה שלוש שנים, ומעיד על עצמו כמי שמאוהב מעל לראש בתחום הספורט הזה. לפני כחצי שנה התבשל במוחו הרעיון להציע גם למטופלים שלו, אותם הוא ראה במצבים פיזיים ונפשיים הכי קשים שיש, לרדת איתו פעם בשבוע אל הים ולשכוח מהכול. למרות שהדבר גרם ללא מעט אנשים סביבו להרים גבה - בכל זאת, מדובר באנשים חולים אשר גופם נחלש מטיפול כימותרפי אחד למשנהו - בנימיני לא זז מילימטר מהמטרה.

"פניתי לאגודה למלחמה בסרטן וגם לחברות תרופות שיסייעו במימון. היינו צריכים ללמד חתירה מאפס את האנשים וזה מצריך המון עבודה זמן וכסף. רק עלות דמי חברות במועדון חתירה וביטוחים מגיעה ל-270 שקלים בחודש. לא רציתי שהמטופלים שלנו ישלמו את זה או שזה מה שיעמוד בינם לבין הגעה לתחום הזה", הוא מסביר. אחרי מספר חודשים של חיפושים ופרזנטציות, חברת התרופות "רוש" נרתמה לסיוע כלכלי והעמידה לקבוצת החולים והרופא שלהם מדריך מקצועי במסגרת פרויקט "רוש מושיטה יד". גם חותרים ותיקים ממועדון החתירה התגייסו למשימה, והם מסייעים בהתנדבות בהדרכות צמודות לחותרים המתחילים. החלום הפך למציאות והקבוצה יצאה לדרך. "את הקבוצה כיוונתי לחבר'ה צעירים במקור, אבל בפועל יש לנו מבני עשרים ועד בני חמישים ומעלה. חוץ ממני, יש צוות רפואי נוסף שבא לחתור בשביל הכיף ובשביל הקבוצה", הוא מספר בעיניים נוצצות. "יש לזה ערך מוסף שזה עם הצוות ולא בצורה של ביקור "רופא-חולה", אלא באופן יותר משוחרר".

במהלך הריאיון עם ד"ר בנימיני קשה שלא להבחין בקלילות והטבעיות שבהן הוא מתאר את זמן האיכות שהוא מעביר עם מטופליו, תמונה לא שגרתית לרופא. לדבריו הדבר אינו פוגם כלל בסמכותיות שלו מולם במחלקה, כאשר הם באים לביקורת או חוזרים חלילה לטיפולים נוספים.

"אני מכיר את כל החותרים. לא כולם מטופלים שלי אבל אצלנו במחלקה גישת הטיפול היא כזאת שאנחנו באמת מכירים את כולם", הוא מסביר את הקרבה הטבעית לו כל כך. "זה אולי נשמע כמו מהפך בחשיבה. אבל הקונספט של הרופא שאסור לו לדבר או להתקרב לחולה מיושן מאד בעיניי. אנחנו עוסקים במחלות מאוד מאוד קשות, מלווים את החולים במצבים מאוד קשים, גופניים ונפשיים, וגם בכאלו שאנחנו והם יודעים שהם הולכים למות. הטיפולים מאד אינטנסיביים ואנחנו רואים כל מטופל המון פעמים, ככה שנוצרו לנו יחסים מאד קרובים למטופלים, ללא קשר לספורט. זה לא שאנחנו יוצאים לבלות ביחד, אבל למטופלים שלנו יש את המיילים שלנו, חלק מהרופאים נותנים גם את הניידים האישיים שלהם, ומתקשרים לפעמים בשעות לא שעות. אנחנו דוגלים בגישה חברתית יותר. לכן זה נראה לי מאוד טבעי שאם אנחנו מדברים בגובה העיניים ביום יום במחלקה, נוכל לצאת גם לפעילות 'לא מחייבת' בלב הים".

אולם עושה רושם שלא רק ד"ר בנימיני חש כך. התמונה הזאת של רופא ומטופליו חותרים ביחד בלב ים, ללא מילים, נתפסת גם בקרב חברי הקבוצה כטבעית ומשחררת. אפי וולפוביץ' (63), שחברה לקבוצה עם פתיחתה ומתמידה בה מאז בהנאה רבה, מתארת תחושות זהות. "אני יכולה להבין את התהייה של האנשים מבחוץ ששומעים על רופאים וחולים יוצאים ביחד לים, אבל צריך להבין שהאשפוזים כרוכים בטיפולים מאד אינטנסיביים ומאד נקשרים למטפלים. זה לא שנגמר האשפוז והאדם הולך הביתה ושלום. המחלות האלו מאד טראומתיות והחיבור בין החולה ומטופל הרבה יותר חזק ומעניק המון מוטיבציה" ,היא אומרת ומוסיפה דוגמה: "יש במחלקה גם חוג הליכה. כשהתחלתי הייתי בכלל על כיסא גלגלים, והרופאה שטיפלה בי אז הייתה גם בקבוצה הזאת והיא זאת שדחפה את הכיסא שלי קדימה. כשהתקשיתי, היא עודדה אותי ורצה איתי, כך שיש לזה ערך נוסף מבחינת חוויית המטופל. זה שהמטפלים שלנו עושים איתנו ספורט זה לא מטרפד איזה סוג של "דיסטנס" מתבקש אלא להיפך, רק תורם לכל הסיפור הזה".

וולפוביץ' משתפת בתחושותיה כחותרת מן המניין בקבוצת החולים המתגבשת, אבל ההסתכלות שלה מעט שונה משאר חברי הקבוצה, בהיותה רופאה בעצמה. היא מומחית לרפואה פנימית במקצועה, המשמשת גם בתפקיד בכיר - מנהלת מחלקה פנימית במרכז הרפואי בני ציון בחיפה. לפני שנה וחודשיים גילתה בבוקר בהיר אחד שהיא חולה בלוקמיה. "אני זוכרת שעשיתי לעצמי בדיקת דם, ספירת דם פשוטה, כי בבדיקה הקודמת שעשיתי רמת הכולסטרול הייתה מאד נמוכה ואצלי היא תמיד גבוהה. חשבתי אז שזאת טעות ואמרתי לעצמי לחזור על בדיקת הדם הזאת אבל כל הזמן דחיתי את זה עד שיום אחד נזכרתי ועשיתי אותה. אין מה לומר, השמיים נופלים עליך, זאת הייתה בומבה רצינית. וגם זה שאני רופאה לא הכין אותי למצבים האלו", היא משחזרת בכאב.

היא החליטה לאשפז את עצמה מיד במחלקה המטולוגיה בבית חולים רמב"ם דווקא, והחלה בסדרת טיפולים כימותרפיים כואבים ומתישים. "לא רציתי לעבור את הטיפולים בבני ציון כדי שהאחיות והרופאים שאני מנהלת אותם לא יטפלו בי. ידעתי מה המצבים הפיזיים הקשים הכרוכים במחלה הזאת, כמו שילשולים והקאות, ולא הרגשתי בנוח שהם ינקו אותי ויטפלו בי", היא מסבירה בפתיחות. "באיזשהו שלב הטיפול הסתבך והיה לי קריסת מערכות, הייתי מונשמת הנשמה מלאכותית, הייתי במצב מאד קשה. המשפחה שלי, ארבעת ילדיי, בעלי, הנכדים כולם היו סביבי והעניקו לי מעגל תמיכה שבלעדיו לא הייתי עוברת את זה. אין ספק שזאת הייתה טלטלה מאוד משמעותית לכל המשפחה, עד היום בעצם ההתנהלות היא מאד פוסט טראומתית. שניים מילדיי רופאים כך שלהם זה היה אפילו יותר מפחיד, כי הם ידעו מהם הסיכונים והסיבוכים", היא אומרת.

"היו גם המון פחדים ומחשבות שלא אצא מזה. שמונה ימים הייתי מחוסרת הכרה, הגוף שלי היה מותש ועדיין מתאושש. אני לא מגדירה עצמי עדיין לגמרי בריאה, הייתי מאושפזת עד לפני חצי שנה, ומאז פסח אני עסוקה בשיקום. עד היום יש לי מחשבות ופחדים שהמחלה תחזור, לא כל היום אמנם, אבל אני עושה מה שניתן כדי להתעלם מרעשי הרקע האלה".

מאז גופה קרס היא החליטה לעשות הפסקה מהטיפולים ושחררה עצמה לביתה, להתחזק קצת. היא לקחה מאמן כושר פרטי ועבדה על שיקום גופני, בידיעה כי רק כך תהליך השתלת מח העצם שעברה יצליח ויקטין את הסיכוי של המחלה לחזור לגופה. "אני יודעת איך זה נשמע מבחוץ: 'את רופאה, את בטח יודעת הכול', אבל זה לא ככה. המטולוגיה זה לא המקצוע שלי, אני אמנם יודעת יותר מאדם מן הרחוב, אבל דווקא בגלל שיודעים הרבה זה מקשה על כל התהליך. זה שחברים צריכים לטפל בי - זה מאוד קשה. אין לי ולא היו לי פנטזיות או תקוות לנסים, אני מאד מודעת וזה מקשה על האדם הבודד שצריך להתמודד עם דבר כזה. אבל מתגברים בסופו של דבר".

וולפוביץ' החליטה לחזור לעבודתה עם סיום הטיפול. במקביל, היא ממשיכה בתהליך השיקום המפרך ומתמידה בפעילות ספורט רוב ימות השבוע. "היה לי חשוב לחזור. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, ולמרות שאני מתקרבת לגיל פרישה, אני לא מתכוונת לפרוש. נכון שהמערכת החיסונית שלי עדיין מאד חלשה ואני עובדת בסביבה של חולים אבל החיים מסכנים אותי לא פחות. זה מתוך המחשבה שהמחלה לא תנהל אותי ולא תחליט לי מתי לצאת לפנסיה, אלא אני". וולפוביץ' גם מסייעת לחולים צעירים ממנה בשיחות, מנסה לחזק אותם לקראת תהליך הטיפולים הארוך שהם הולכים לעבור.

"חשוב לי שלא יתייאשו. מה שהכי קשה לי זה החולשה הגופנית שליוותה ומלווה אותי עד היום. חשוב שידעו שצריך סבלנות ושהדברים הולכים לאט. אני מסבירה להם איך התהליך מתנהל ומהן תופעות הלוואי. הרבה יותר קל להקשיב למישהו שעבר את זה ומספר את זה בלשון נוכח". בחתירה התאהבה כשנחשפה אליה באמצעות הקבוצה, קשה לה להאמין שהייתה נחשפת לתחום אילולא הייתה חולה, כך היא אומרת: "זה כיף להיות בחוץ עם השמיים הכחולים, הים והשחפים שמעלינו. אני מאד נהנית מזה, אני חושבת שזה משלב הפעלה של מגוון שרירים ואיברים בגוף. ומכיוון שזה ספורט שנעשה בטבע ובחוץ, זה מושלם בעיני. זאת חוויה מדהימה, זה גורם לשלווה, וזה נותן הרגשה מצוינת. אני חושבת שלספורט יש תפקיד מאד חשוב לחיים של אדם, ובוודאי למחלימים".