ההחלטה האם לפנות עם ילדכם לטיפול רגשי עלולה להציף מגוון רחב של שאלות ורגשות - החל מחשש ודאגה ועד ביקורת או תחושת אשמה. כשמתחילים טיפול, יש (באופן טבעי), הרבה שאלות ומעט תשובות. לא ממש יודעים איך זה הולך להיות, כמה זמן בדיוק זה יימשך, מה זה ידרוש מהילד ומההורה, מה עומד לעבור עליו ועלינו. סימני השאלה הללו מהווים לעיתים חסם בפני פניה לטיפול - לפעמים אנחנו מעדיפים "לסחוב" עם הבעיה המוכרת, אותה אנחנו כבר מכירים היטב ולמדנו איך לחיות איתה, על פני ערעור דפוסים קיימים, אפילו אם הם מסבים לילד שלנו או לנו קושי יומיומי.
הורים רבים המתלבטים האם לפנות לטיפול, מספרים על שאלות וספקות שחוזרים ומהדהדים: האם באמת יש צורך בטיפול? אולי הזמן יעשה את שלו? אולי המצב לא "כזה" גרוע? אולי אנחנו מגזימים?
במקרים לא מעטים, גם כשהצורך בטיפול עבור הילד הוא משמעותי ואפילו דחוף, ולמרות שהפרוגנוזה להתקדמות הילד והניסיון בשטח עם סוג קשיים דומה נראים טובים, הפנייה לטיפול עדיין יכולה להיראות מפחידה ומאיימת. התוצאה היא, שפעמים רבות ההגעה לטיפול מתרחשת בשלב מאוחר, על אף שפנייה מוקדמת יותר הייתה מקלה על הילד ועל כל בני המשפחה ואולי יכולה הייתה למנוע החרפה של הקשיים.
בכתבה זו אני מבקשת לספר מעט על אמונות שגויות שאני נתקלת בהן במסגרת עבודתי, ואולי לשפוך מעט אור על סוגיות המעסיקות הורים סביב ההחלטה על פניה לטיפול רגשי עם ילדם.
"כדאי לפנות לטיפול רגשי לילדים כמוצא אחרון, אחרי שמנסים את כל האפשרויות האחרות".
כשמדובר בבעיה ברכב שלנו או בבעיית בריאות אקוטית של אחד מבני המשפחה, רוב האנשים לא יחכו שהמצב יחמיר או יקוו שהדברים ייפתרו מעצמם, אלא יפנו למומחה על מנת לפתור את הבעיה בהקדם האפשרי. אבל כשמדובר בטיפול פסיכולוגי, הורים רבים מתעלמים מסימני אזהרה, מקווים שדברים ישתנו מעצמם ונמנעים מקבלת טיפול מתאים בזמן. לפעמים פשוט קשה להתבונן במראה ולראות את המציאות כמו שהיא. חלק מההורים מתקשים להודות שהמצב מצריך התערבות מקצועית. אחרים מחזיקים, אולי, בדעות קדומות. יש הורים שחוששים שהליכה לטיפול אומרת עליהם דברים שליליים ולכן הם נמנעים מכך ומנסים לפתור את הבעיות בכוחות עצמם, או מזניחים אותה ומקווים שדברים ייפתרו מעצמם. למרבה הצער, בעיות שאינן מטופלות בדרך כלל מחריפות או מחזקות דפוסים בעייתיים.
אגב, זה לא אומר שעל כל שטות צריך לרוץ לטיפול. על ההורה מוטלת האחריות לבדוק את חומרת המצב כפי שהוא רואה אותה, ועל המטפל מוטלת האחריות, ובתקווה שגם האינטגריטי המקצועי, לקבל לטיפול רק את מי שבאמת זקוק לו ויוכל להסתייע ממנו.
"אם הילד שלי צריך טיפול, זו אשמתי, נכשלתי כהורה. לו הייתי הורה טוב, הילד שלי לא היה צריך טיפול".
הזדקקות ילדכם לטיפול אינה מעידה כלל על איכות החינוך שקיבל בבית, או על מידת ההשקעה שלכם בילדכם. מבוגרים נוטים לראות את עולם הילדות כעולם קסום וחסר דאגות, בעוד שלמעשה זו יכולה להיות תקופה מורכבת ולא פשוטה. אנחנו מונעים מכללים של חשיבה רציונאלית, לפיה העולם בנוי כסכמה של סיבה ותוצאה, ואם נהיה הורים "מושלמים" שעושים הכל "כמו שצריך", הילדים שלנו יגדלו בצורה "נכונה". אבל מה לעשות, זה לא עובד ככה.
נכון, הורים מסתובבים עם תחושות אשמה תמידיות. אבל לדעתי חשוב שנשים לב להבדל הגדול בין אשמה לבין אחריות. הרוב המכריע של ההורים עושים הכי טוב שהם יכולים עבור הילד שלהם. אבל לפעמים - אם בגלל נסיבות חיים, אם בגלל רגישויות מיוחדות של הילד (פיזיות או נפשיות, נרכשות או מולדות), אם בגלל אירוע שקרה או משהו שנרקם בקשר ההדדי ביניכם - הנסיבות מובילות לקושי של הילד. עכשיו הזמן לקחת אחריות. לא להלקות את עצמכם, אלא לנסות להתבונן, לראות את הילד באמת, להתגייס ולנסות לחשוב איך אפשר לעזור לו. אנחנו לא בבית משפט ואנחנו לא מנסים למצוא אשמים.
"הדימוי העצמי של הילד שלנו ייפגע אם נגיד לו שהוא צריך טיפול. עדיף להגיד לו שהולכים לחוג או לשיעור".
למה, בעצם? מתי הפכה המילה 'טיפול' למילת גנאי? אולי תופתעו לשמוע, אבל עבור רוב הילדים, למילה טיפול יש הקשרים מאוד חיוביים: של התייחסות אישית, רגישה, מכילה, מדוייקת. עבור ילדים, המילה "טיפול" מזכירה טיפול אימהי רגיש ואוהב. מניסיוני, דווקא אנחנו המבוגרים עלולים להיות מושפעים מדעות קדומות ולהתנגד לקרוא לתהליך הזה 'טיפול' ואז בעקיפין גם הילד מקבל מסר שלילי. אני מאמינה כי כאשר הילד סובל, הוא צריך לדעת שהוא 'מטופל, שההורים שלו דואגים לו ואפילו פנו לאיש מקצוע כדי לעזור לו, ביחד. זה לא עוד שיעור, זה לא עוד חוג.
במקרים רבים נוכחתי לראות כי גם כאשר להורים היה חשוב להגיד לילדיהם שהם הולכים ל'חוג', מהר מאוד התפתחה אצל הילד תחושה שזה משהו אחר, לא כמו שאר החוגים. לילדים שלנו יש כוחות ויכולת להתבונן ולהבין. בואו נסמוך עליהם ונגיד להם את האמת.
"פסיכולוג ילדים צריך לדובב את הילד, להוציא ממנו מידע".
טיפול מבוסס על כבוד לילד, להתפתחותו, לעולמו הרגשי, לקצב האישי שלו. בטיפול שכזה, המטפל אינו שואף לדובב את הילד או להוציא ממנו באופן מכוון שום סוג של מידע, אלא לסייע לו בצורה הנכונה ביותר עבורו. טיפול מבוסס על מערכת היחסים בין הילד למטפל. מתוך יחסי אמון וקירבה שנרקמים ביניהם, הילד יכול, אם וכאשר הוא רוצה, לחשוף תכנים, מחשבות וחששות שמטרידים אותו, בפני המטפל. המטפל יכול לשאול ולהתעניין. אבל רק התעניינות שאין רווח או מניע בצידה, תוביל לשיתוף של הילד במה שעל לבו ולשמירה על האמון, העומד בבסיס הקשר.
ילדים, בשונה ממבוגרים, פעמים רבות אינם מבטאים רגשות או מצוקה באופן מילולי ישיר, אלא בדרך עקיפה בהתנהגותם ובתפקוד היומיומי שלהם בבית, בגן או בבית הספר. על כן, המסרים המובעים במסגרת שיחה אינם תמיד הדברים החשובים בטיפול. פעמים רבות דווקא המסרים הלא מילוליים, המעידים על איכות הקשר בין המטפל לילד, הם אלה המבטאים את עולמו הרגשי יותר מכל מסר מילולי אחר.
"הילד אמר שהוא לא רוצה לבוא לפגישה, סימן שהטיפול לא מצליח".
בטיפול יש עליות ומורדות וכרוכים בו התמודדות עם כאב וקושי, וגם רגעי שמחה, סיפוק וצמיחה. טיפול רגשי בילדים הוא תהליך - הוא ודאי אינו מתרחש בן ליל. לפעמים ילדים מחכים בכיליון עיניים להגיע למפגש ולפעמים לא מתחשק להם לבוא, מכל מיני סיבות, למשל תכנים רגשיים שעלו, או קושי להיות בתוך קשר אינטימי. גם הכמיהה להגיע לפגישה וגם חוסר הרצון הם טבעיים וצפויים. עבורכם כהורים, זה ודאי לא קל. מצד אחד, בחרתם להגיע לטיפול מתוך אמונה בצורך שלו, ומצד שני אתם עלולים להיתקל בחוסר רצון (זמני או מתמשך), של ילדכם להגיע. עליכם ההורים מוטלת מלאכה לא פשוטה: לקבל את הביטויים השונים של התהליך, להאמין ולהתמיד בדרך. וזה קשה במיוחד כאשר הילד מביע התנגדות להגיע לפגישה.
חשוב לציין כי במרבית המקרים אם יש קשיים כאלו, הם זמניים. למעשה, רוב הילדים אוהבים לבוא לטיפול, ונהנים מתשומת לב אישית, מהתייחסות רגשית מותאמת, כבוד וקבלה, במחיצת מטפל שכחלק מתפקידו שם בצד את טרדותיו היום-יומיות ונמצא ביחד איתם, כל כולו.
"טיפול מתאים למקרים קשים. אם המצב לא ממש חמור, לא צריך טיפול".
לטיפול רגשי מגיעים ילדים עם קשיים ברמות שונות. האמונה הרווחת, כי על מנת לפנות לטיפול צריך שהמצב יהיה חמור "מספיק", היא שגויה ואפילו מזיקה. חבל לתת לדברים להידרדר, על מנת לבקש עזרה. ככל שמזניחים את הבעיה, גובר הסיכוי שהמצב יחמיר ואיתו גם תחושות כמו עצב ותסכול מהסיטואציה הנוכחית וייאוש לגבי העתיד לבוא.
לסיכום, אם הילד שלכם מראה קשיים בתפקוד היומיומי, בבית או במסגרת החינוכית ואתם מתלבטים האם טיפול יוכל לסייע לו, כדאי להבין: ההתלבטות שלכם מובנת וטבעית. ולצד זאת מומלץ לנסות ולהתבונן בחסמים האישיים שאולי מונעים מכם לעשות את הצעד. במקרים רבים, כדאי לשתף את המטפל בהתלבטות שלכם וברגשותיכם כלפי הפנייה לטיפול. מטפלים מנוסים מכירים ומבינים את הקשיים הללו, ובתהליך משותף תוכלו לבחון את הדברים ואולי אפילו להפיק למידה לגבי עצמכם. בהצלחה.
הכותבת היא מומחית בפסיכותרפיה לילדים ולמבוגרים, מומחית בטיפול במשחק ובהדרכת הורים ומוסמכת בהתפתחות הילד.