דפנה מאיר צבעה את משקוף דלת הכניסה לביתה כאשר סכין המחבל ננעצה בה שוב ושוב, באכזריות שקשה לתפוס. האימהות נתנה לה כוחות על והיא הגנה בגופה על שלושה מששת ילדיה ששהו באותה שעה בבית המשפחה בעתניאל. מאבק הירואי פיזי התחולל בין האם המגוננת על גוזליה למחבל. זעקתה לילדים שיברחו הרעידה עולמות. חובשי מד"א, המורגלים במראות זוועה, התקשו להסתיר את רגשותיהם כשראו את האם הצעירה המתבוססת בדמה.
דפנה מאיר הייתה אחות במחלקה הניורוכירורגית - טיפול נמרץ בבית החולים סורוקה בבאר שבע. מקצועה אומר הכל על אישיותה מלאת הנתינה. היא הותירה אחריה שישה ילדים: רננה בת 17, אהבה בת 10, עקיבא בן 15, נעה בת 11 וחצי ושני ילדי אומנה שצירפה לתא המשפחתי שלה, בהיותה בעצמה ילדה במשפחת אומנה - יניב בן ה-4 ויאיר בן ה-6, שהפכו לילדיה לכל עניין ודבר.
רננה הבכורה סיפרה: "ראיתי את המחבל דוקר את אימא, ואימא נאבקה איתו בכל הכוח כדי שלא ייכנס הביתה ויפגע בנו". בשלב מסוים הסכין נתקע והמחבל לא הצליח להוציא אותו. המבטים שלנו הצטלבו. הוא הסתכל עליי ואני עליו. הוא המשיך לנסות להוציא ממנה את הסכין והיה ברור לי שהוא רוצה לבוא ולפגוע גם בי".
אחרי מנוסת הרוצח בן ה-15 מהכפר יטא, הייתה זו רננה הבת שנאלצה להודיעה לאביה על המקרה הנורא. כשהגיע האב נתן לבית, אמרה לו הבת: "ניצלתי בנס, המחבל רצה לבוא גם אליי. הסתכלנו אחד לשני בעיניים ורק בזכות זה שהוא לא הצליח להוציא את הסכין הוא ברח".
בהלוויה לא נותרה עין אחת יבשה כשרננה ספדה לאימה: "אימוש יפה שלי, החברה הכי טובה. קשה לי המחשבה שלא נצחק יותר, שלא נריב יותר, שלא תלווי אותי לבקו"ם, לחופה ולחדר לידה. סליחה שברגעים הכי קשים שלך לא הצלחתי לעזור לך. איבדתי לא רק אימא, אלא את החברה הכי טובה שלי". קריאת הקדיש של הבן עקיבא קרעה את הלבבות ופילחה בזעקה את השמיים.
המחבל רצח פיזית את דפנה, אך רצח נפשית את רננה, אחיה ואחיותיה. מראה אימם השרועה על מפתן ביתם, כשסכין נעוצה בגולגולתה, ילווה אותם עד יום מותם. אין מראה נורא מזה לילד. אין מראה נורא מזה לאדם. בחינוך המופלא לנתינה, אותו ינקו מאימם, הילדים מודאגים עכשיו פן יקחו למשפחה את ילדי האומנה שאימצו ומה יעלה בגורלם?
איזה תפקיד יש לאמונה?
באבחה אחת השתנה מסלול חייהם של הילדים לנצח. שום דבר לא יהיה כמו שהיה. לאט לאט יפנימו שאימא לא תחזור והם יתומים. הגעגוע העצום לנוכחות ומגע האם יהפוך לכאב פיזי ויקשה על החמצן להגיע לריאות. גם החינוך הערכי לא יגן מפני האבל הנורא. אולם, האמונה הדתית תסייע מאוד. בכלל, לאנשים דתיים, מאמינים אמיתיים, יותר קל בהתמודדות עם טרגדיות בחייהם. ברגעי משבר, החיבור לישות האלוהית נותן משענת וכוח. טראומת רצח נוראה ובלתי נתפסת כזו מקרבת אדם לבוראו, או מרחיקה עד גט כריתות.
מה אומרים לילדים בשעה כזו? אין חוקים. חנוך לנער על פי דרכו. צריך להקשיב לרחשי ליבם, לעודד אותם לדבר על תחושותיהם, לעטוף אותם בחום ואהבה, לאפשר להם לבכות ולהתגעגע, לעבד את תמונות הבלהות שעברו. חשוב להיות ערים לכל סימפטום ולו זעיר המשדר מצוקה. לטפל מיידית ולא להזניח. בעיות שינה, התפרצויות זעם מלוות תיסכול, דיכדוך, קשיי ריכוז ורגרסיה - כולם מאד שכיחים ונורמטיביים בסיטואציה כה לא נורמטיבית. אין מנוס מתהליך ארוך וכואב של כל שלבי האבל: הכחשה, התפרקות ואחר כך, שיקום. אין קיצורי דרך. הזמן הוא פקטור משמעותי ולא ניתן לקצר תהליכים.
מבחינה טיפולית החשש הוא מפני התקבעות תסמונת בתר חבלתית פוסט טראומתית (PTSD - POST TRAUMATIC SYNDROME). התסמונת מורכבת משלושה מרכיבים: הראשון שבהם הוא הפלאשבקים: התמונות, קולות הזעקה, הריחות והמראות צפים ועולים מול העיניים במלוא מוחשיותם. האדם הופך שבוי ולכוד בסצינה הנוראה שחווה, והיא הופכת לחוויה המכוננת בהווייתו, כשהוא אינו יכול להשתחרר ממנה, כדי לנסות להתרומם ולהשתקם. שנית, סף הגירוי הופך נמוך והתפרצויות שלא היו מנת חלקו ומאפייני אישיותו לפני הסערה, מאיימים לכלותו. ולבסוף, המנעות מכל אירוע העלול להזכיר את הטראומה. מה שהיה לא יהיה ומצבו הנפשי יהפוך לכרוני כשגם טיפול אינטנסיבי משולב יתקשה לתת מזור למצוקותיו.
להתבגר בן לילה
6 ילדים, כל אחד מהם עולם ומלואו. כל אחד מהם עשוי להתמודד אחרת. חובת הקהילה והרשויות לעטוף אותם בחום ואהבה ובעיקר להקשיב לצרכיהם, שעשויים להשתנות מילד לילד. כל ילד זקוק להתנהלות אחרת. אבל עבור כולם חשוב לשמור על הקן המשפחתי החמים ומלא שמחת החיים. עבור הילדים שחזו בתקרית, ההתמודדות תהיה קשה שבעתיים.
דווקא לילדים הקטנים יהיה קל יותר להסתגל למצב החדש של "העדר אמא". הגדולים יאלצו להתבגר בן לילה ולשאת את עול המשפחה על כתפיהם. הילדות הסתיימה עבורם והם ישאבו לתפקיד "ילד-הורה". אימם העבירה להם בחלב אם תכונות נאצלות של אחריות - מסירות תוך חובת נתינה וצריך יהיה לזכור שגם הם זקוקים לתמיכה עוטפת רגשית ופיזית. אין תחליף לאמא, ובטח לא לאמא כמו דפנה מאיר. הקהילה הדתית בישוב יכולה וצריכה להיות משענת עוטפת ומגוננת על הילדים. חובה להכחיד כל רגשי אשמה של הבת רננה על שלא הצילה את האם מציפורני שטן החבלה.
כפסיכיאטר שראה הכל, ידעתי עד כמה צדקה רננה כשהתייפחה על קבר האם. היא תצעד בלי אמא בחופתה, תתגייס בלעדיה ותלד כשאמא לא ברקע. חיסרון האם יתעצם ברגעים משמחים ועצובים בחיים כאחד. גורל הבת כגורל האם וגם היא תצליח למצוא מנוחה ומרגוע רק כשתקים את ביתה שלה.
אני נפעם מתעצומות הנפש האדירות שמגלים בני משפחת מאיר. הם נגעו בכולנו. הרבה שאלות ללא מענה יתעוררו בלב הילדים: צדיקה וזה גורלה? אייכה אלוהים? הם איבדו אם מופלאה שלא עשתה רע לאיש. חינוכם הדתי ש"בנסתר ממך אין לשאול", יכול להוות הגנה מסויימת עבורם, אך עדיין למוות אין נחמה. לאיש לא מגיע לראות את אימו האהובה נופחת נשמתה בדמי ימיה. כמאמינים, הם ירגישו שאלוהים מעמיד אותם בניסיון. ניסיון קשה ואכזרי מדי.