האם דיכאון הוא עילה לפיטורין?

סוזן האוק חלמה תמיד להיות התובעת המחוזית של דאלאס. במקרה שלה החלום התגשם, אבל דווקא (ואולי בגלל) שהקריירה שלה המריאה ושיגשגה, חייה האישיים התפרקו לרסיסים. היא עברה גירושין, השתמשה במשככי כאבים להרגעה - עד למצב של דיכאון קליני מג'ורי מלווה במחשבות אובדן. כעבור חודשיים של טיפול אינטנסיבי משולב בפסיכופרמקולוגיה תרופתית נוגדת דיכאון וחרדה ובטיפול תומך פסיכולוגי צמוד תוך רמיסיה מלאה, היא רוצה לחזור לשרת את ארצה.

המקרה שלה הפך לשיחת היום בארה"ב ובעקבותיו עלו שאלות כמו: האם היא כשירה לשמש בתפקיד כה תובעני?האם "מחלת הנפש" מוכרת כנכות המגנה עליה מפני פיטורין? האם ניתן לפטר אותה באמתלה של "מחלת נפש"?

האוק משמשת בתפקיד הבכיר של תובעת מחוזית מתחילת 2015. מחול השדים סביבה החל לאחר שעובד שלה לשעבר קבל נגדה על התנהגותה. הוא כינה אותה 'ביזארית', טען שפיטרה אנשים בצורה אקראית ונראתה כסובלת מדלוזיות פרנואידיות לפני שעזבה כדי לטפל בעצמה. ואמנם, באוגוסט השנה סוזן יצאה לחופשה בת חודשיים מתפקידה ובאוקטובר חשפה את מאבקה בדיכאון הקשה וגילתה שהייתה בתוכנית טיפולית שיקומית אינטנסיבית. היא לא היססה להישיר מבט מול המצלמות, לספר על מאבק, לטעון להחלמה מלאה לאחר טיפול ולספר שהיא יותר מכשירה להמשיך בעבודתה המחייבת. בחשיפתה הציבורית האמיצה הודתה שסבלה מחשיבה אובדנית פעילה עם תוכנית קונקרטית לשים קץ לחייה. תריסר עובדיה התייצבו לצידה, כשהם נותנים לה תמיכה גורפת ומציגים חזית אחידה, באומרם שהיא חזרה להצטיין בעבודתה (לאחר שובה מההפסקה הטיפולית) והם מאוחדים נגד כל ניסיון לפעול נגדה.

המקרה המקומי בדאלאס טקסס מעורר שאלה תקדימית בארה"ב: האם ניתן לטעון שבעיה נפשית פוגעת בשיקול דעת של נושא משרה ומהווה עילה לפיטורין או להעברה מתפקידו?

כאדם וכרופא פסיכיאטר, אני מריע לסוזן האוק על תעצומות הנפש שהוכיחה בחשיפתה האמיצה. היא נתנה השראה למיליוני אנשים שסובלים מדיכאון בעולם. היא הראתה שאיש אינו מחוסן ואין לה סיבה להתבייש בהיותה אנושית.

מותר גם לאישה חזקה, דעתנית ומרשימה לקרוס תחת טריגרים אובייקטיביים. היא לא נכנעה לדיכאון הקשה שסחף אותה ואיים להטביעה אלא נלחמה בו, ביקשה עזרה, פנתה לטיפול מקצועי - וניצחה. היא שבה בכוחות מחודשים ובדרישה אסרטיבית מוצדקת שלא יפגעו במעמדה. היא מצטרפת לקטרין זטה ג'ונס השחקנית, שהודתה שסובלת ממחלה בי פולרית ( מאניה-דפרסיה) ונזקקה לאישפוז פסיכיאטרי בשל מצב מאני, כשהטריגר למשבר האקוטי היה סרטן הגרון בו חלה בעלה השחקן מייקל דאגלאס. גם לוריין בראקו, השחקנית שגילמה את דמות הפסיכאטרית של טוני בסידרת המופת " הסופרנוס", סיפרה על מאבקה הסיזיפי וההירואי במחלת הדיכאון החוזר בה היא לוקה ולא חששה לחשוף גם את נסיונות האובדן, האישפוזים והטיפולים. וכמותן, גם ברוק שילדס, שכתבה ספר והתראיינה בחשיפה נדירה על הדיכאון לאחר הלידה שממנה סבלה לאחר לידת בתה. והרשימה עוד ארוכה.

גם ישראל לא מפגרת בנושא הפתיחות והסרת הסטיגמה והבושה, אחר אמריקה הגדולה. אביב גפן ומושיק עפייה דיברו על חרדת טיסות, עידו רוזנבלום, איתן פוקס, אריק ברמן - על התקפי חרדה. מאיה בוסקילה על דיכאון, חרדה ועזרה תרופתית, אורנה פיטוסי על דיכאון אחרי לידה וזה לא פגע באיש מהם. להיפך, זה הפך אותם ליותר אנושיים, רגישים, פגיעים. גרם לנו לחבב אותם יותר.

אני בר מזל לעבוד במקצוע שהוא תמצית ותכלית קיומי. נולדתי לטפל. הלכתי ללמוד רפואה כדי להיות פסיכיאטר, עוד בימים שהמקצוע היה מחוץ לגדר ויוחס לכותונת משוגעים. אני לא מתבייש לומר שאנו הרופאים הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאלים מצליחים, בטיפול משולב, לשנות איכות חיים של אנשים. אלו שלא מפחדים להגיע לבקש עזרה. אלו שלא שבויים בדעות קדומות ויראים מטיפול. אלו שהמילה פסיכיאטר /פסיכולוג לא מעוררת בהם חשש שיקוטלגו כחולי נפש ותפגע פרנסתם.

הרפואה שינתה פניה בעשורים האחרונים. הצליחה להאריך תוחלת חיי אדם ואנו מטפלים היום ב"ילדים" בני 90 ויותר. הדגש ברפואה של המאה העשרים ואחת הוא: איכות חיים. לחיות טוב. לחיות כמו שמגיע לי. מי שאומר שהוא מאושר כל הזמן משקר, או שהוא ברח ממחלקה סגורה. אנחנו רוצים רגעים קטנים של אושר, מיצוי וסיפוק.

בשנים האחרונות חל מהפך באפשרויות הטיפוליות התרופתיות שלנו הקלינאים. מיליארדי דולרים מושקעים מדי שנה בפיתוח ומחקר. אלפי קלינאים וחוקרים עובדים על פיתוח תכשירים נוגדי דיכאון, חרדה, אובססיה. תכשירים להפרעות שינה, להפרעות אישיות, להפרעות קשב וריכוז, להתמכרויות וחרדות ועוד.

אנו ,הרופאים הקלינאים, יכולים להתאים טיפול לאדם ולא אדם לטיפול, בבחינת תפירת חייט. לבנות "קוקטליים פסיכופרמקולוגים" אישיים, כשסכום השלם עולה על חלקיו. בכוחנו להציע טיפול שיתרונותיו עולים עשרות מונים על חסרונותיו ותופעות לוואי אפשריות. טיפול ללא התרגלות וללא התמכרות.

מדי פעם אנחנו שומעים על גורמים אינטרסנטים שמנסים להחזיר אותנו לאחור, שצמד המילים: "תרופות פסיכיאטריות" או " טיפול פסיכולוגי", יהפכו שוב למוקצות. לא נחזור לתקופות החושך שלא מתאימות למדינה מערבית מודרנית. העדר ידע, פרימיטיביות, פחד וחרדה אישיים גרמו למיסיונריות נגד "תרופות פסיכיאטריות" והפכו אנשים ללא השכלה רפואית לרופאים. לפרקים עוד מתעורר מאבק בין הרפואה והמדע המתקדמים לבין מיסיונריות נוראה זו, שלעיתים נובעת משיקולים לא טהורים. משפט חוזר שאני שומע מדי יום ממטופלי הוא שהדבר העיקרי שעליו הם מצטערים שלא פנו לטיפול קודם לכן.

עמיתיי ואנוכי מובילים ב-15 השנים האחרונות מאבק בסטיגמטיזציה והפחד מפני טיפול פסיכיאטרי-פסיכולוגי. אנו רוצה שאנשים לא יפחדו מטיפול וייעזרו בו. בשנים האחרונות קיבלתי אלפי תגובות מאנשים שהתגברו על הפחד, נעזרו בידע ובניסיון המקצועי של הקולגות שלי וכתוצאה מכך הגיעו לזוגיות בת קיימא, למשפחתיות, להישגים מקצועיים, להגשמה עצמית ובעיקר "למנוחה ונחלה". די לפחד ממחלות נפש. הן מחלה ככל מחלה. אסור לפחד מטיפול. לסטיגמה ולדעות הקדומות אין מקום בחברה מתקדמת ונאורה. מותר וחובה לחיות כמו שמגיע לנו . לכם.