העייפות הקיומית של השליש הראשון, היא כלום לעומת מה שקורה בגוף בחודש התשיעי. חודש שבו כל יום מתחיל עם מינוס גדל בחשבון האנרגיה. צעידה של דקה ברחבי הבית הופכת למסע כומתה והלחץ על הריאות מייצר התנשפויות גם מתנועה פשוטה של להתהפך לצד השני במיטה או מהליכה לשירותים. כמו העייפות, גם הגודש בשלפוחית חוזר ובגדול אחרי הפוגה ארוכה, כשהבטן מתחילה לרדת מטה לקראת הלידה. עוד לא סיימתי לשטוף ידיים וכבר, עוד זרזיפון בדרך.
ירידת הבטן אמנם משחררת את הצלעות מתחושת המעיכות, אבל לא מונעת מהכדורגל לתת פוש צמיחה אחרון לכל הכיוונים, שהופך חלק מבגדי ההריון לקטנים מדי לבטן המפלצתית. ברקע פועלת מקהלה מסונכרנת היטב, שנמצאת במיטבה בחודש התשיעי: נפיחות כללית לצד בצקות, צרבות וגרפסים, כאבי הגב, חזה גדוש ומעל הכל המנצח, או במקרה שלי, מנצחת, על התזמורת: בתנועה אחת קלילה והרסנית היא מרוקנת עוד קצת מחיות את האיבר הפנימי התורן, שגוסס לאיטו, גורמת לאימא להתקפל מכאב ולאבא לשלוף כל כמה זמן את השאלה הנצחית: "את יולדת?"
עוד הקבלה לטריימסטר הראשון מתגלה בתחושת הזמן, שבחודשים הראשונים נמתח כמו מסטיק ולאחר מכן תפס תאוצה ואיבדתי ספירה. אבל בואך החודש התשיעי, שוב הזמן זוחל בקושי. מסתכלת על לוח השנה, עדיין שבוע 37. תחושת המיצוי בעיצומה. אני, בן הזוג ונדמה שגם הקטנה, מאסנו בפיאסקו ההורמונלי הזה, מייחלים לצאת משלב הגישושים המתמשך לדייט ממשי.
אבל אף אחד לא יודע מתי יגמר המשחק המקדים מורט העצבים וכל רגע הוא בגדר כוננות צבע אדום. מה שלא עוזר זה תעתוע שנקרא צירי ברקסטון היקס, צירים מדומים שהם סוג של חזרות של הרחם לגראנד פינלה, שטאנצים של צוואר הרחם שמרגישים כמו בדיקה גינקולוגית פולשנית מהצד הפנימי. בלב הכאוס הפיזי המחוץ הזה אני ובנזוגי מלאי חרדות מכל מה שיכול להשתבש בחדר הלידה וסוחבים אתנו לכל מקום, כמו בובת פרווה נאמנה, את תיק הלידה והמסמכים.
עם אפידורל או בלי - זה יוצא
בתוך הבטן נגמרים הסידורים האחרונים כשסכנת הפגות חלפה. הריאות מבשילות ואימוני הנשימה כבר בשלב החזרות הגנרליות, לצד תרגול תנועות יניקה מתוקות עם הפה, לקראת ההנקה הראשונה שמחכה מעבר לפינה, או במקרה שלנו מעבר לצוואר הרחם. העור מאבד את כל הקמטים והמקבל את אותו גוון ורדרד שמעודד צביטות חוזרות ונשנות מכל הדודות.
שכבת הוורניקס החלקלקה שמצפה את הגוף מתחילה להעלם. גם ציפורני הידיים והרגליים צמחו כבר במלואם, הרפלקסים התפתחו, פלומת השיער יכולה לנשור לגמרי ואזי תגיח קרחת לאוויר העולם, או עם חלק ממנו. רק עצמות הגולגולת עדיין לא מחוברות עד הסוף מה שמאפשר את המעבר הדחוק בתעלת הלידה ובהמשך, לאחר היציאה לאוויר העולם, גדילה של המוח. צוואר הרחם והרחם, בקצב שלהם, מתכננים את מסיבת הסיום, שהיא כמובן מסיבת הפתעה, כשעד הרגע האחרון לא ברור מי מפתיע את מי.
מה שבטוח, לאימא ואבא אין סיי בנושא מתי ההתאריך שיהפוך לחלק כה חשוב בחיינו. ובתווך, טפטוף שהופך למבול, שכרגע במקום מי שפיר מככבים בו טלפונים וסמסים. 3 פעמים ביום טלפון מההורים שבודק "מה קורה?" והודעות בפייסבוק ווטסאפ "נו, ילדת כבר?" אני כמובן מקללת שלא המצאתי תאריך לידה מאוחר יותר, עונה בסרקזם שנראה לי שאמשיך עם ההריון עוד כמה שנים כי כל כך כיף להרגיש כמו סחבה, ותוהה אם לא כדאי לעשות קיסרי וזהו.
רוצים - תעשו טוטו ניחושים אבל בבקשה אל תערבו אותי בזה, ודי להזכיר את מה שאני כבר יודעת. כן, אני אלד מתישהו בקרוב. כן, אני יודעת מה אומרים. בסוף, כך או אחרת, אחרי מאמץ של שעות או ימים, וגינלי או קיסרי, ואקום, אפידורל או בלי - זה יוצא. כמובן שכל שיחה נבואית כזו ממשיכה ב"זוועות" היום שאחרי, התפרים, הקשיים, הלילות הלבנים, ההנקה התובענית, הצרות בזוגיות וערימות הכביסה הזעירה והקקי.
עזבו אותי מכל אלה. בינינו, חודש תשיעי הונדס בדקדוק כך, שיותר מכל אשתוקק שהדבר המופלא ששמו הריון כבר יגיע לקיצו, לטוב ולרע, רק תנו להחזיק אותה כבר, לנשק, להסניף את הריח ולאהוב אותה הכי בעולם.