בעוד כמה שבועות הכל ישתנה, וכאילו שהבשורה דילגה מעליי ועל בן זוגי, כולם דואגים להזכיר לנו את זה ('תשני כל עוד את יכולה! ''החיים שלך נגמרו", מלווה בצחוק מרושע). תסמכו על אישה בחודש השמיני שהיא יודעת לחשב כמה זה חודש (ארבעה שבועות, תודה), ושבו בזמן היא גם כך אכולת אשמה על שהיא במצב הכי רחוקה שיש מלהראות כמו אימא, או מבוגרת אחראית.
אם כבר, בן זוגי הוא אב השנה, זה שמרים אחרי דברים מהרצפה שמעולם לא נראתה רחוקה יותר, או מכניס את הכלים למדיח. הוא זה שבזכותו אני מצליחה לגרוב גרביים ושעוזר לקשור את השרוכים, מרגיע אותי מהכאבים אחרי חיסוני השפעת והשעלת ובאמת, רק חסר שינגב לי נזלת ולכלוך מהפנים.
ההימנעות מפעולת ההתכופפות לא מונעת את הקינון בחלק העליון של הבית. להסתכל למעלה, ולהתעקש על הסרת אבק מהמנורות הכי גבוהות. זה לא מספיק לי ודווקא עכשיו אני נדבקת בחיידק הבלבוסטע, לנער כריות, וכמובן, לקחת את שתי הידיים השמאליות, להתכחש לעברי כטום בוי ולהתחיל לסרוג שמיכות וכובעים, לצד כביסה, קיפול והסנפה של בגדי תינוקות.
לא הנערה הכי פופולרית בשכונה
כל עבודת בית הופכת לאטרקציה מענגת פי כמה מפעולות שגרתיות בעברי הקרוב כמו לנהל סמול טוק או לבלות ערב בחוץ עם הבנזוג. כחלק מאובדן צלם האנוש, תיבת המייל שלי מתמלאת בספאם ניו בורנז שאני קוראת באדיקות. אם כבר מתרחשת יציאה חגיגית לרחוב, מבחינתי אין בו אנשים או מכוניות, רק תינוקות ומבחר סוגי עגלות.
אחרי איסוף מלוא החופן טיפים נארז תיק שמתמלא בתכניות לידה, נשנושים, מרקחות, תמציות וקרמים מחנויות טבע הזויות, שככל הנראה ישכחו ברובם ברגע האמת. הבטן העצומה מתחילה לרדת מטה, והשלפוחית, איבר שנהנה משקט זמני יחסי, איבדה את זה סופית והפכה לטפטפת מרגיזה.
כמו שאתם בוודאי מסיקים בעצמכם מתחביביי החדשים, אני לא הנערה הכי פופולרית בשכונה, ויותר מזה, ככה אני רוצה את זה. האנטי סוציאליזם עולה שלב עם ההורמונים, ככל שהשבועות זוחלים, פתאום אני מבינה לאן נעלמות נשים בטריימסטר השלישי.
מתחפרות בערימה של ספרים על לידה ועשה ואל תעשה בגידול עוללים, מתרגשות מכל תגלית מסעירה על חיטוי פופיקים, מחליפות את האדווילים להנגאובר בנובימול ונחרדות רק מהמחשבה על ערב בפאב מחניק ורועש. ההפוגה המענגת היחידה מהקינון היא בהייה סקרנית בעוברית בעודה נעה בגלים בניסיון עיקש לבעוט/לדחוף את הצלעות שלי לצוואר. ממש בא לי לצעוק לה: 'את יכולה! עוד קצת התמדה חמודה, וזה קורה', רגע לפני שאני כמעט מתעלפת מהכאב.
ככל שיש פחות ספייס הבייבי נעה בין נסיונות נואשים להרחיב את חלל הבטן, לבין התכרבלות עם ברכיים כפופות, סנטר על החזה ורגליים שלובות (תנוחה, שבה עדיין מצליחים לשגר גם בעיטות ג'דיי לאימוש). מחנה האימונים נכנס לישורת האחרונה עם אימון מצמוצים ומציצה, והעור שנראה כמו בגד גדול ממידותיו כבר יושב טוב עכשיו, המשקל כעת הוא בסביבות 2.6 ק"ג עם תוספת נאה של 200 גרם בערך מדי שבוע. הכל כמעט מוכן לפגישה המרגשת.
אחרי שנגמר שבוע 36, הילדה יכולה להיוולד בכל רגע נתון מבלי להיחשב פגה והחדר המתוק שלה כבר כאן, מחכה ליום שבו החסידה תתקשר. אבל גם בסיום הקינון אין שלווה. חיינו הם תנועה מתמדת בין היי מלא אהבה לחרדה תהומית וכשהכל מוכן לצאצא החדש פתאום מבזיקה הדאגה והופכת לשיחת היום בקרב ההורים הצעירים - מה בעצם חשבנו לעצמנו? מה רע להשאר בהריון לנצח?