חיים של אבא: משחקי מלחמה

כנראה שאת משחקי הקופסה המציאו הורים שרצו קצת זמן פנוי בחיים. מונופול, לדוגמה, הוא משחק שמאפשר לעזוב את הילדים בזמן שהם רוקמים עסקה על רחוב הגליל בטבריה, לבלות שלושה ימים ברומא, ולחזור הביתה בדיוק כשהגדולה בונה מלון בדרך המשחררים בבאר שבע. בהכללה גסה – ואיזו הכללה אינה גסה – אלה משחקים שקטים, בלי מוזיקת רקע רפטטיבית שמערערת את הנפש, בלי צעקות של התלהבות, פחות חשיבה מהירה ואקשן ויותר תכנון והתבוננות.

מכיוון שהקטנצ'יק חצה מזמן את גיל שש, ונמצא כשיר ללא מעט משחקי קופסה, החלטתי על דעת עצמי, ללא אישור מאשתי הרמטכ"ל, לקנות "סטרטגו", יש המכירים אותו כ"טקטיקו", משחק לוח אסטרטגי המדמה מלחמה בין שני צבאות, ותפור בול על ילדי ישראל, שיום יבוא והם-הם אלה שיהיו הרב"ט האסטרטגי המפורסם העומד במחסום חווארה או בגבול לבנון, ותגובתו תקבע האם תפרוץ מלחמת גוג ומגוג במזרח התיכון או שתקרית האש תתאייד לתוך מהדורות החדשות ותישכח.

השאלה הייתה האם הילד – לתאר אותו כתזזיתי ופטפטן זו לשון המעטה – יתלהב ממשחק שבו יש כלי פלסטיק שעליו להניע על לוח, ומודבקים עליהם פרצופי חיילים ומרגלת אחת מצודדת, כשהמטרה היא לקחת את דגל הצבא היריב. אחרי שבועיים של קרבות כמעט יומיומיים התשובה ברורה: הקמתי בבית את המכללה לביטחון לאומי 2, וטוב יעשה צה"ל אם יעניק לקטנצ'יק פטור מבה"ד 1 כבר עכשיו. הילד גנרליסימו.

הילד התאהב במשחק מיד. חיילים, קצינים, מרגלת, דגלים, ערפל הקרב, התנגשות בין צבאות – אין ספק שמלחמה היא דבר מסעיר, גם כשהיא משוחקת על לוח קרטון בבית. ההתחלה הייתה לא קלה מבחינתו. קשה לצפות מילד בן שש להכין צבא למלחמה, כששרי ביטחון ורמטכ"לים מהוללים כשלו בכך. גם חוקי התנועה והתקיפה היו מורכבים לו קצת, וניכר היה שהוא שייך לאסכולה הרבינית של בלי בג"ץ ובלי בצלם.

בקרב הראשון הוא עשה טעויות של טירון כשהציב את כל הקצונה הבכירה שלו בחזית – כאילו אין מסכי פלזמה בעולם – ואיבד אותה מיד כשעלתה על המוקשים שטמנתי לו. שמור על התחת של הגנרלים, נתתי לו עצה ישראלית מאוד, עדיף שקודם תתקוף עם החיילים והקצינים הזוטרים. נכון, אחדים מהם עלולים להיות מאלה ש"שוברים שתיקה", אבל זה לא באמת ישנה לתהליך קבלת ההחלטות.

בהמשך לימדתי אותו לא לסדר את צבאו בכל פעם אותו דבר כדי לא להיות מוכן למלחמה הקודמת; לזכור כל הזמן מהי זהות החיילים שלי ואת מיקום הפצצות על הלוח כדי שיוכל לתמרן ולהפתיע; ולא לחגוג יותר מדי חיסול של בכיר שלי, כי כבר שילמנו ביוקר לא פעם על כל מיני סמיר קונטארים שכאלה, כך שדריכות עדיפה על זחיחות.

למרות שנחל שרשרת הפסדים, הוא השתכלל והתקדם, השתפר והשביח, אבל התגלו גם ניצני תסכול שהציבו את הדילמה ההורית הקלאסית: לתת לילד לנצח כדי שתהיה לו הרגשה טובה, או להמשיך לנצח אותו כדי שימשיך ללמוד מהטעויות. החלטה אסטרטגית. אין כלל אצבע, זה משהו שבין ההורה לילד. ברור שהמשכתי להביס אותו! במזרח התיכון אין מקום לחלשים. אבל תיבלתי את זה במחמאה שלדעתי הוא בשל להתמודד עם אחותו הגדולה.

זאת לא החלטה קלה. הנטייה הטבעית היא לתת לילד לנצח ולהרגיש שהוא מצליח, אבל מצד שני הוא מספיק פיקח כדי להבין ש"נותנים לו", מה שעלול גם לתסכל אותו, רק באופן אחר. הכול כל כך עדין ובעל השלכות במצבים כאלה. ביטחון עצמי, תחושת הישגיות, גבולות התחרותיות, התמודדות עם קשיים - המשחק האסטרטגי הזה, כמו כל משחק, יכול להיות בעל השלכות אסטרטגיות על הנפש המתפתחת. אז החלטתי, אסטרטגית כמובן, שהוא ילמד מתוך הפסדיו. בהכללה גסה – ואיזו הכללה אינה גסה – מותר לתת לילד ליפול, אבל חשוב לדעת איך להרים אותו חזרה.

כשהוא ביקש שאלמד אותו לסדר טוב יותר את הצבא, להשתמש טוב יותר בחייליו, ולהתגונן ולתקוף בצורה יעילה, הבנתי ששנינו ניצחנו מבחינה אסטרטגית. גם ילד בן שש יודע לעשות לעצמו ועדת חקירה וליישם את מסקנותיה, ללא הנחות וללא טענות.

זהו, מאז הילד מסתובב בבית כמו קורסיסט של המכללה לפיקוד ומטה, מרחף בין סטרטגו לדמקה, משדל לאיזה סיבוב במונופול ואמנם עדיין מנסה למשוך זמן בערב כדי ללכת לישון מאוחר, אבל עושה זאת מתוך חשיבה אסטרטגית. אחרי מרתון רמי-קוב בשבת בצהריים אצל סבא וסבתא שלו, די ברור שהילד מוכן גם לבית אבות. כמה זה פנסיה של אלוף בימינו?

לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי