בדיוק כשהבטן מגיעה לנפחו של כדורגל רגע אחרי מילוי האוויר, המוח מתכווץ לכדי בוטן. ברוח הטפשת שמות נשכחים ממני, אוצר המלים הולך ומדלדל, ואין לי זיכרון קלוש של מה אירע אתמול או לפני שעה קלה. השיחות הרהוטות היחידות שמנוהלות על ידי ביד רמה נסובות בעיקר סביב הכנות ללידה ומוצרי תינוקות, ואני מתעוררת לחיים רק בחנויות רחבות ידיים למוצרי תינוקות. בלי זכר לעייפות שמלווה אותנו, אני וצבא הריוניות, חמושות בסבלנות אינסופית ובבעל אבוד, מסתערות ובוחרות עגלה בדקדוק רב יותר מאשר לו היינו קונות אוטו.
גם כאן יש שאלות של בטיחות, צבעים, נסיעת מבחן, יד שנייה כן או לא, מותגים ומחירים מופרכים. רק שבניגוד למכונית, חלק נאה מאביזרי העגלה ישמש אותנו רק חודשים ספורים, מה שמסבך עוד יותר את המיגרנה.
כמו שהבנתם, השקנו את עונת הקינון במלוא המרץ, ולמעט כדור הפיזיו שמתגלגל ברחבי הבית בכוננות לכאבי הגב, שאר המוצרים שמתחילים להצטבר אמנם יהיו בקרוב יד ימיננו אבל כרגע לא אומרים לנו הרבה. כל פינה פנויה הופכת לכאוס של מוצרים שהמשמעות המקורית של שמם אבדה - טרמפולינה בלי אופציות קפיצה, אמבטיה לעגלה שלא מתקלחים בה, אוניברסיטה שלא מביאה תארים, ועוד מיני אקססוריז בעלי שמות סתומים.
במקום לגלוש באתרי מעצבים ולתור אחר שמלות ערב בסיילים התמכרתי למרדף פתטי אחר בקבוקים במבצע, מנשאים ושמיכות עיטוף. לפתע לכל אחד מבני הזוג יש דעה מגובשת לגבי הדפס של איה או פו על הווילון ואי ההסכמה המהותית שלנו היא סביב צבע לבנדר או לילך. בנוסף, נערמים ברחבי הבית שקים על גבי שקים של אוברולים מתוקים, שברור שלא נצליח להשתמש בכולם אבל מי חסר הלב שישליך חליפת דובי מושלמת (אולי בפורים נשתמש, אז מה אם היא תהיה בת חודש) או גרבי פרווה זערוריות שאמנם עוצבו לימים הקשים ביותר של החורף הסיבירי, אבל הן כל כך חמודות שהלב נצבט.
למה לא לדאוג לשינה ערבה לפחות?
בזמן שקיננתי הקטנה תפחה לכדי ריפוד מפואר של 1.7 קילו, כפי שמתגלה באולטרסאונד הערכת המשקל. במקביל המוח שלה מתפתח ללא הרף, העור שלה הפך משקוף לבעל גוון וורדרד לבן הציפורניים מתארכות ולמעט הריאות שעוד צריכות זמן הבשלה, הכל כמעט מוכן לחיים האמיתיים. העיניים כבר פקוחות ברחם במהלך שעות הערות שהפכו לקבועות. כה קבועות, שהגוף מחליט, אי שם בשבוע 30, שהגיע הזמן להקיץ מדי יום ב-4 לפנות בוקר.
בהיעדר גורם אחד להאשים (קשה להפנות אצבע מאשימה לעובר, שמנמן ככל שיהיה) אני פורקת את זעמי כלפי כל מי שמנסה לעודד שהטבע בעצם עוזר לי להתכונן לעייפות העתידית. בחיי שאני לא מבינה אם הטבע החליט שהריון זה תשעה חודשים, למה לא לדאוג לשינה ערבה לפחות עד התל"מ? ואם כבר מגיע לילה שבו הצלחתי לישון ברצף, מגיעה תנועה פתאומית שמכווצת את שרירי הרגליים מתכווצים ואפשר לשחרר את הכאב וזרימת הדם רק בזינוק למצב מאונך.
הילדה לא מתרגשת, להיפך, היא רק תופסת ביטחון ודווקא כשנהיה צפוף - התנועות שלה הרבה יותר מיומנות ואגרסיביות, כשניכר שהיא נלהבת במיוחד לפרוץ החוצה. התבוננות סקרנית בגלים פתאומיים על פני עור הבטן המרקד, חושפת שהבעיטות הופכות לנוסע השמיני. יד קטנה מושטת פה ורגל נבעטת שם בקונצרט מתוזמן, יוצרת בליטות קשות ומצחיקות שכמו מתחננות לצאת. אין ספק, הרעה בתנאים לדיירת, שלו רק ידעה איזה חדר רחב ידיים בצבע לבנדר, מקושט בווילון פו הדב מחכה לה בקצה השני, הייתה כבר מקצרת זמנים.