אחד מסממניה הבולטים של התקופה, מרגע שהבטן יוצאת, הוא גשם אינסופי של עצות מזרים עתירי רצון טוב ש"רק רוצים לעזור". החל מ"את בטוחה שאת יכולה לאכול את זה"? שניה לפני שנעצתי את שיני בקרואסון עליו פינטזתי כבר שבוע ועד "את בטוחה שהעובר במשקל תקין? אני הייתי בודק". ובכן, תודה לך! אני רצה מיד לאולטרסאונד.
תוסיפו למשוואה אנשים שמעולם לא דיברתם אתם שחשים משיכה בלתי מוסברת לליטוף הבטן בלי רשות תוך כדי שהם מספרים בפרטי פרטים על האימה/גן העדן שמצפים לי. שום תשובה צינית לא תנער את האחיתופלים למיניהם, שרק יציקו יותר אחרי הלידה ולכן נאחזים בטיפ הכי חשוב - להבין שהכל אינדיבידואלי ודינאמי, בהריון, בלידה וכמובן שגם אחריה.
את הגישה הזאת אימצתי, תוך שאני מעכלת שאין לי אלא להסתגל למצב, להערות, להורמונים ולהפתעות הטריות שהגוף מביא מדי בוקר מהשוק (היוש סימן מתיחה, ברוכה הבאה בצקת, ברוכים הנמצאים שדיים גדושים) לצד שינויים חדים בחיים ובמצבי הרוח. רגע ממררת בבכי, שניה אחר כך כבר מתגלגלת מצחוק מול האב האבוד לעתיד, שממש לא מבין מה לעזאזל קרה פה עכשיו.
להתכופף זה מותרות
עד שהתרגלתי לרוץ לשירותים, כל שניה הלחץ על השלפוחית ירד כי הבטן עלתה קצת למעלה, אבל גם שם אתגרים חדשים - הבטן והחזה מפלרטטים ומתחככים כל הזמן, החזייה מציקה, ולהתכופף זה מותרות ("לא נורא, אז מה אם יישאר כתם קטן/בגד על הרצפה").
גם בהקשרים החיוביים אני מזכירה לעצמי שזה זמני, ושבעתיד זרים לא יציעו לי לשבת, קרובי המשפחה לא יתקשרו לשאול מה שלומי 15 פעם בשבוע ואף אחד לא יטרח לסחוט לי מיץ תפוזים עם מנת הברזל היומית. גם זה שרעמת השיער הפכה לעבה, מלאה ומבריקה, כמו נלקחה היישר מפרסומת לשמפו, זה לא משהו להיאחז בו, הרי עוד כמה חודשים ניפרד כשהוא ינשור במכה.
בצד השני של הבטן, גם לקטנטנה יש שינויים להסתגל אליהם. פתאום היא כבר ברת חיים, שזה אומר שכבר יש לה סיכוי לשרוד בעולם שבחוץ כפגה. בינתיים הגוף הקטנצ'יק עורם עוד ועוד שכבות שומן ליום סגריר. הרשת העצבית המתפתחת בשיאה, ובהן גם חוש השמיעה והראייה. ואכן, לשמע קולו של אבא היא מתחילה לבעוט בחדווה. גם העיניים שנפתחות מעט ומגדלות ריסים מעניקות הבחנה טובה יותר בין אור לחושך (אם כי לא מספיק טובה לטעמי, כל עוד היא שבויה בקונספציית "בלילה בועטים במקום לישון").
השליש שבו מצטברים הקילוגרמים המיותרים
מערכת הנשימה מאומנת על ידי גיהוקים כתוצאה מבליעת מי השפיר, שמיתרגמים לתחושת דגדוג מוזרה בחלל הבטן.
אולטרסאונד בשבוע 26 חושף שהיא בסך הכל ילדה טובה, שמחכה ליציאה כבר עם הראש למטה, בהיכון ללידה. זה ממיס אותי ומאפשר להתכונן באהבה לנקודות הציון המבאסות של שבוע 28 שבו נכנסים לשליש השלישי הקשוח; שבוע שבו היא חוצה במשקלה את הקילוגרם, וזה מורגש כבר בהליכה של רבע שעה, שהגוף הוא כמו סמיטריילר משא כבד בעלייה תלולה. זה גם השבוע שבו חילוף החומרים מואט משמעותית ומתחילות צרבות.
מיד אחרי שאני מצטיידת בטאמס ומחליטה לעבור לארוחות קטנות יותר ולהימנע משמן, מגיעה ההבנה שזה לא יקרה - במקביל, גם מנגנון הפיצוי העצמי משתפר. פתאום, כמעט כל יום הוא יום של 'מגיע לי פיצוי' בסגנון קרמבו/שוקולד/ פיתה "קטנה" עם שווארמה לנחם אותי על הבוקר/יום/לילה סיוטי שעברתי. אז פלא שבשליש הזה מצטברים בקלילות עוד כמה קילוגרמים טובים?