הכאב שלא מרפה: איך חיים עם שכול לצד חוסר ודאות?

השבוע צפיתי בזעקתה של זהבה שאול האצילה, אמו של אורון שאול, שגופתו נמצאת ככל הנראה בידי החמאס. שאול מעוררת ההשראה וההערצה, היא אישה שחרב עליה עולמה והיקר מכול אבד לה, ובכל זאת, הישירה מבטה למצלמה ודיברה מדם ליבה, ברהיטות בלתי נתפסת ובמכובדות נדירה במקומותינו, בלי שמץ של התלהמות. לצפות בה ולהבין את בית הגידול בו נולד אורון בנה.

אמא יושבת בסלון ביתה, בפוריה עילית, מוקפת בתמונות בנה יפה התואר, כשעיניו החודרות הניבטות אליה קורעות כל לב. בלי מילים, כולנו יודעים: אורון הוא לא רק הבן של הרצל וזהבה, הוא הילד של כולנו. היא מדברת עליו. היא מדברת אלינו. עד שהיא לא תדע מנוחה ומרגוע אסור לאיש לשבת בשקט. זעקתה השקטה צריכה להדיר שינה מהעיניים של כולנו.

על פי "שלבי האבל הקלאסיים", זו התקופה הקשה ביותר להורים השכולים. הגעגוע של ההורים לילד שנהרג בגיל עשרים ולא ישוב עוד הוא אינסופי. הכאב בלתי נסבל ובלתי נתפס. החמצן מסרב להגיע לריאות. הרצון רק להריח אותו, לגעת בו, הכמיהה היא לשמוע את קולו. גם אני עברתי את זה אישית, כשהורי שכלו את בנם, אחי, יואב ז"ל. במשך עשרים שנים אני מלווה משפחות שכולות כרופא פסיכאטר-קלינאי. אין דבר אכזרי ונוגד את הטבע יותר מאב ואם שקוברים את בנם. הוא לא יתחתן, לא יהיו לו ילדים, לנצח ישאר בן עשרים. חבריו יתקדמו והוא ישאר לנצח באותו גיל בו נהרג וגופתו נחטפה.

שנה וחצי עברה מאז תקרית הנגמ"ש בסג'עייה, שקרתה בתחילת מבצע "צוק איתן". וזה הזמן שההורים מתחילים להבין שחלום הבלהות שלהם הוא לא חלום. מבקשים להקיץ ממנו למציאות אחרת, ומגלים שהם ערים. מתחילים להפנים שהוא לא ישוב.

ובדיוק אז הם מקבלים מכתב, שכל המומחים קבעו שהוא מפוברק, עם המילים הבאות:

"אמי היקרה, אני שומע את הגשם יורד סביבי אך איני רואה אותו ואיני מרגיש אותו. גיליתי שזו אינה זכותי מאז נפלתי בשבי. אני מחכה לידיעה כלשהי שתשמח אותי ותחזיר אותי אליכם. אני רוצה להשתחרר מהשבי. לא אכחיש שהם נוהגים בי בעדינות, אבל ההרגשה ששכחתם אותי ושלא אכפת לכם ממני ממלאת את לבי פחד ומצוקה. הדבר שמחליא אותי עוד יותר הוא שאני חושב שעזבת אותי לשנים ארוכות כפי שעשתה הממשלה עם החייל גלעד שליט. אמא, התחלתי להרגיש את הקור ואני מפחד מחורף קשה כפי שהיה בשנה שעברה. האם לבך החנון מסכים שאהיה רחוק ממך כל התקופה הזאת? אמא, מתי תפעלו למעני? האם תסכימו לתחבולה הפוליטית שמשחקת בכם? האם תסכימו להבטחות השווא שמבטיחה ממשלתנו?הבטיחו לנו בצבא שנחזור לבתינו ולאמהותינו בריאים ושלמים, אבל הם השאירו אותי, הלכו ולא עשו למעני דבר עד כה. גיליתי מהשובים שאני לא חוזר לפני שישתחררו השבויים שלהם. אמא, אבא אני מבקש לפעול למעני".

שאול הי"ד, היה בצוות הנגמ"ש של גולני שנפגע ב-20 ביולי 2014. כל הגורמים המקצועיים קבעו חד משמעית וללא עוררין שנהרג. המשפחה ישבה שבעה ופתאום מקבלת מסרים ישירים מאיסמעיל הנייה, מנהיג החמאס, הטוען כי הוא מחזיק בחייל. אין להורים טרור גדול מזה. גם לארגון טרור אכזרי זהו שיא חדש של אכזריות תת אנושית. איזה הורה לא יכנס לחוסר וודאות נורא ולתקווה אדירה על נס שהותיר בנם בחיים, למקרא מילים כאלה?

יצר ההישרדות הקיומי ההורי באותו רגע הוא להאחז בכל בדל תקווה שיעיר אותם מחלום הבלהות הנורא בו הם נתונים. הבעיה היא שזה לא חלום. זו המציאות. מציאות שממילא קשה להם לעכל. בפסיכולוגיה נקבע שאחד המצבים ההישרדותיים הקיומיים הקשים ביותר לאדם הוא חוסר וודאות. עדיפה כל ידיעה מוצקה על סימני שאלה. גם "אופציות" מעוררות תקווה לאדם, אינן מיטיבות עמו ומורידות אותו אט-אט לשאול תחתיות. כרגע, מבחינת ההורים השאלה אם בנם חי או מת לא נחתמה והיא ממשיכה לטלטל אותם. איזו אם לא תאחז בתקווה, ולו הקלושה ביותר, שבנה בחיים?

זהבה שאול פונה למנהיג החמאס הנייה בשמו ודורשת הוכחה מוצקה לגבי גורל בנה."אני מבקשת מהנייה שיוכיח שבני חי. הוא פנה מספר פעמים ולא הגבתי, כי אני לא מאמינה להם. אך כשהוא פנה אלי אישית החלטתי להגיב: אתה כל הזמן אומר שהממשלה שלי משקרת אותנו, אז אני לא יודעת. מאמינה שהממשלה שלי לא משקרת אותנו אך אם יש לך מידע מוצק יותר שעמו אני יכולה לצאת ולהכריז שאני הופכת את המדינה ואת העולם על מנת להחזיר את אורון שלי, אז תן לי את המידע. תן לי מה שנתת לגלעד שליט. אתה כל הזמן אומר: למה את לא יוצאת כמו גלעד שליט? תן לי תמונות שהוא מחזיק את העיתון וקורא ממנו. משהו שאני אוכל להתבסס ממנו".

הנייה לא יתן לה את התמונה המבוקשת כי היא אינה בנמצא. גלעד היה חי, ואורון מת. אבל למה לא להפיח תקוות שווא נוראה בלב אם שבנה אינו רואה את הגשם ומצפה ממנה שתפעיל לחץ על הממשלה לשחרר אסירי עסקת שליט שחזרו לעסוק בטרור? הרי בשלב כזה של אבל בו ההורים טובעים הם רוצים להאחז בכל קיסם הצלה ולו הרעוע ביותר. התקווה היא זו שמחזיקה את האם אך היא גם זו שתפיל אותה. כגובה הצפייה כך עומק הנפילה בשל האכזבה מהמציאות הנוראה ששוב תכה בפנים. לקבור ילד פעמיים זה קשה מנשוא אפילו לאישה חזקה כמו זהבה שאול.

המילים שלה, שנאמרו בראיון שערכה איתה הילה קובו באולפן וואלה! NEWS, זועקות לשמים, דווקא בשל הרוגע בו הן נאמרו: " המניפולציות ידועות, אך מה שהצבא החליט מבחינתי, אני לא חושבת שהם צודקים. אני כמעט בטוחה ב-100% שאורון חי. כאמא אני מרגישה שאורון חי". כמעט בוודאות אני אומרת לך שאורון חי. תאמינו לי אורון חי והצבא עוד יכה על חטא".

מילותיה של האם האבלה צריכות להדיר שינה מעיניהם של קברניטי המדינה. חובה על ממשלת ישראל לעשות הכל, אבל הכל, על מנת לספק תשובות ברורות וודאות לאם השכולה. זעקתה: "אני רוצה את הבן שלי בחזרה. הוא יצא להגן על המולדת", צריכה להדהד בכל קריית הממשלה. זה המעט שמדינת ישראל חייבת ומחויבת לעשות עבורה. היא נתנה לנו את היקר מכל והיא זכאית לקבור את בנה בשלווה, אם לא פיסית, אז לכל הפחות מנטלית ורגשית - כחלל שמקום קבורתו לא נודע. ראש הממשלה צריך לנקוט בכל דרך ונדמה שהכל לגיטימי כדי להישיר מבט מול עיניה הנוקבות של זהבה ולתת לה סימן קריאה ברור ולא סימן שאלה המוביל לאבדון.

רק אחרי שיקבלו תשובות מספקות, תוכל משפחת שאול להתפנות לתהליך השיקום הארוך, הסיזיפי והבלתי נמנע. שיקום מתחייב כצוואה לאורון וחזרה לחיים. חיים אחרים. לנצח תוסתר השמש בענן שכול מלווה עבור זהבה והרצל. שום דבר לא יחזור להיות מה שהיה לפני ה-20 ביולי 2014. רק מי שעבר שכול יכול להבין.