אם רק לפני חודש עוד שחו לי דגיגים בבטן, החודש כבר מדובר בכרישים. בפעם הראשונה זה הרגיש כמו תחושה זרה לחלוטין בחלל הבטן: פיצוץ קטן, שאין כל קשר בינו לבין התכווצויות רחם או מערכת העיכול. בהמשך, ככל שהתנועות התרבו והבטן עלתה למעלה לכיוון החזה, עשיתי הכרות של ממש עם מוסד הבעיטות, שאגב הוא הרבה יותר נעים ופחות מאיים ממה שהוא נשמע, לפחות בשלב הזה.
הן עדיין לא סדירות, עדינות ומבוישות משהו, ובכל פעם שאני אומרת לבנזוג להצמיד את היד הוא לא מספיק להרגיש משהו כי התזוזה מיד מפסיקה. אבל, הבעיטות הרנדומליות בהחלט מהוות יופי של תזכורת, למקרה ששכחתן לכמה דקות יש פה עוד מישהו, ולהיסטריות שבנו (מי שלא שתרים את ידה) שהכל בסדר.
ביקור אצל הרופא בסקירת המערכות המאוחרת מביא עמו כמה תובנות. עמוד השדרה תקין, הלב פועם כהלכה (אם כי הקצב המהיר מטבעו של פעימות הלב העובריות עשויה להלחיץ אם משווים אותה בטעות ללב הבוגר). בתקופה זאת נוצר גם שיתוף הפעולה בין צד שמאל וצד ימין של המוח אותו רואים בבירור בסקירה. ולקינוח, הפינוק הכי שווה מתקבלת תמונת האולטרסאונד הכי ברורה עד עכשיו, ובשלב הזה יש כבר דמיון רב בין העובר הנוכחי לתוצר הסופי.
טוב נו, למעט עוד 2-3 קילו ככה שיש לצבור בדרך. בהתאמה, מיד אחרי הבדיקה, קבוצות הווטסאפ המשפחתיות משני הצדדים רוחשות וגועשות כשכולם מנכסים לעצמם כל איבר אפשרי "שתי טיפות מים אני!" או "יש לה את הסנטר שלי", "זה בול האף שלנו", "איזה קטע - גם הרגל שלי קטנה ושטוחה!".
הבטן הגדלה כבר לא מותירה ברירה. מתחילים מכרית אחת ולאט לאט זולגות כל כריות הבית למעין מוזיאון קטן במילוי נוצות בצד שלי של המיטה, וכל ערב לפני השינה טקס ההתכרבלות האולטימטיבית הולך ומתארך.
התיאבון רק הולך וגדל
התיאבון רק הולך וגדל והתחושה היא של בור ללא תחתית. הבעיה היחידה עם הזלילות היא בסוף מעשה - אחרי ארוחות כבדות, כשאין מקום בבטן, אי אפשר לנשום ואם מקשיבים טוב ממש אפשר לשמוע את העור שעוטף את הבטן נמתח לקצה גבול היכולת שלו. גם הליכות ארוכות מתחילות להקשות ויחד עם החום יוצרות נפיחות לא סימפטית ברגליים.
ובכלל, המשא על הגוף מתחיל להיות מורגש, אחרי הכל העובר כבר במשקל שלא ניתן להתעלם ממנו 700 גרם, ומכאן ואילך קצב התפיחה ילך ויואץ. עקב ההתעייפויות הרבות זמני המנוחה הולכים וגדלים ועמם גם השיטוט באתרי הקניות באינטרנט והטקס המרגש של הזמנת הבגד הראשון ברשת עמו תצא הגורה שלנו מבית החולים.
יכולת השמיעה של העוברית הולכת ומתחדדת והקולות שהיו מעומעמים עד עכשיו הופכים לברורים יותר ויותר. מחד, הזדמנות מצוינת לחשוף אותה מבעוד מועד לרפרטואר הזיופים של אימא ואבא.
מאידך - החושים התפתחו לרמה כזאת שהיא מבחינה בתנועות ובקולות ברמה כזאת, כשאימא סוף סוף יוצאת מהבית לבר או להופעה עם מוזיקה קצת חזקה הילדה מתחילה לנוע בחוסר נוחות, להתיישב על כל עצב בבטן שלי ולעשות הכל חוץ מלמשוך אותי ביד ולהכנס למוד רפטטיבי מנדנד של " אימא מתי הולכים? ". מיותר לציין שגם בלי נוכחות מוחשית שלה לידי, כשבבת עיני הופכת לסוס טרויאני, בלית ברירה הרמז מתקבל ואימא יוצאת אחר כבוד החוצה, לשקט. ילדה רגישה כבר אמרנו?