באישון לילה ובלי נעליים: סיפורם של הילדים במשפחות קלט

עד לפני מספר חודשים רון (שם בדוי), בן ה-6, היה מוכר בשכונה שלו כ"ילד העזוב שההורים לא יכולים לטפל בו". הוא היה מסתובב ברחובות לבדו, ביום ובלילה, מוזנח ומלוכלך, ובעיקר רעב. אביו עזב את הבית כמה שנים קודם לכן, ואמו מתקשה לתפקד ואינה מסוגלת לגדל אותו בעצמה. לפני מספר חודשים הגיעה האם עם רון לרשויות הרווחה וביקשה למצוא לו מסגרת מתאימה, כזו שתוכל לספק לבנה את כל מה שהוא צריך, והיא איננה מסוגלת לספק. עם דמעות בעיניים ובכי, נלקח רון למשפחת קלט, שם הוא היה אמור לשהות כשלושה חודשים לכל היותר, עד שתימצא לו משפחת אומנה שתכניס אותו אל ביתה. מאז עברה כחצי שנה, אבל רון עדיין נמצא אצל משפחת הקלט.

בעוד ילדים אחרים מגיעים לקלט ונמצאת להם משפחת אומנה מהר יותר, רון עדיין שם, ממתין. הוא רואה כיצד לילדים אחרים מוצאים משפחה. אולי הוא מרגיש לא רצוי. אולי הוא מרגיש "פגום". אולי הוא חושב שהוא אשם. "ילדים שנלקחים מהוריהם תמיד מרגישים אשמים. הם בטוחים שהם לא התנהגו יפה, ושזה העונש שלהם. יעברו שנים רבות מאוד עד שהם יבינו ויאמינו שהבעיה לא הייתה אצלם", מסבירה חנה גבאי, מנחת משפחות קלט בעמותת "אור שלום". אבל בינתיים רון רק בן 6, והוא ממתין כבר יותר מחצי שנה למשפחת אומנה.

מירב (שם בדוי) אפילו צעירה מרון. היא רק בת שנתיים וחודשיים, אבל השבוע היא תעבור בפעם השלישית לידי הורים חדשים שיהוו עבורה משפחת אומנה. בביתה של סיגל (שם בדוי), אמה של מירב בחמשת החודשים האחרונים, מדי כמה שבועות אחד הילדים עוזב את הבית - מכין מזוודה כמבוגר שיוצא למסע מוסכם מראש, ועוזב את הבית לתמיד, כרטיס לכיוון אחד, ללא אפשרות לבקר בו יותר או לדרוש בשלומה של סיגל ונחמיה, ההורים "הזמניים".

מירב היא אחת מתוך עשרות ילדים, שמוצאים מביתם באישון לילה בצו בית משפט, זאת לאחר שעולה חשש אמיתי לחייהם אם יישארו בחזקת הוריהם. לרוב מדובר בילדים בני שנתיים עד שש, אך במקרים לא מעטים מגיעים גם תינוקות, לעתים בני שבועות ספורים בלבד.

"ילדי הקלט" עוברים למעשה טראומה כפולה. הראשונה, במצב החירום אליו נקלעו עם הוריהם והשנייה, כאשר הם מובהלים באמצע הלילה לביתם של אנשים זרים לחלוטין, רק כדי שיוכלו לקבל את הצרכים הבסיסיים להם הם זקוקים – חום, אהבה ויציבות. הם מגיעים אליהם לעיתים ללא נעליים ורק עם בגדיהם לגופם, חלקם לא יודעים מה זה צבע ירוק או לספור עד עשר, גם בגילאי חמש ושש.

"אנחנו רק שמונה משפחות קלט בעמותה ומנסים לגייס עוד, אבל זה לא פשוט", מודה סיגל. "לפני שהחלטנו להירשם כמשפחת קלט, הלכנו לדבר עם משפחת קלט ותיקה והם שיתפו אותנו בקשיים שלהם. הטיפול בילדים האלו אולי נשמע קשה אבל מה שהכי קשה זאת הפרידה מהם בסוף. כמעט עם כל אחד עוברת לנו בראש המחשבה 'אולי נשאיר אותו אצלנו?'. אנחנו הולכים עם המחשבה הזאת כמה ימים אבל בסוף מתעשתים ויורדים מזה, כי אנחנו יודעים שאם נהפוך למשפחה מאמצת לא נוכל יותר להיות קלט, ולילדים האלה פשוט לא יהיה לאן להגיע".

נחמיה וסיגל נמנים על אחד הזרמים הדתיים אך בביתם מתרחש קיבוץ גלויות של ממש - ילדים יהודים ישראלים, חרדים, עולים חדשים, בני מהגרים מאפריקה וערבים. "הדלת פתוחה ומה שנותנים לנו אנחנו מקבלים. ילד זה ילד, אנחנו לא עושים הפרדה", קובעת סיגל. "היה לנו ילד ערבי בן שנתיים לא מזמן, אנחנו מן הסתם לא אומרים לאף אחד שהוא ערבי כדי שלא ירגיש שונה והסביבה לא תסתכל עליו שונה, אז לפעמים אנחנו אפילו לוקחים אותו אתנו לבית הכנסת והוא אפילו היה אבא של שבת במעון", היא מספרת בחיוך. "זה תפקיד מאוד מורכב ברמת הטיפול והתמודדות היומיומית והוא גם מגביל את החופש שלהם, כך שההקרבה גדולה ומכופלת", מסבירה חנה את האתגרים. "אין פרטיות. אני יודעת על כל אירוע משפחתי שיש להם, כל ברית, בר מצווה במשפחה, כולנו בהיכון כל הזמן, הרי הילדים מגיעים אליהם מהרגע להרגע ולרוב בלילות".

העבודה הקשה, מעידים בני הזוג, היא ברכישת אמונם של הילדים. "הם מבינים הכול. בגיל שנתיים יש להם כבר ראיה מאד בוגרת על העולם, אין שם כמעט תמימות. הדבר העיקרי שאני עובדת איתם עליו הוא שגרת יומיום. גם אחרי תשעה חודשים אצלנו הם לא מאמינים שיש גן כל יום. הם מגיעים מחיים בהם אין וודאות, לכן הם פיתחו חשדנות גדולה כלפי העולם. יחד עם זאת, בבית אנחנו כל הזמן אומרים להם שאנחנו מטפלים בהם עד שאבא או אימא שלהם יוכלו לחזור לטפל בהם שוב או עד שיזכו להורים חדשים. הכול על השולחן וזה מפחית את הבלבול שלהם".

הטראומות של הילדים מתבטאות לרוב בהתנהגויות היומיומיות שלהם. "המקרר מלא תמיד, אבל הם יפתחו אותו שוב ושוב לבדוק שיש מה לאכול ובארוחה הם יעמיסו על הצלחת מהכל או שיבקשו עוד צלחת ועוד אחת", אומרת סיגל. נחמיה מעיד שאלו רגעי השבירה שלו "כשאני רואה ילד אוסף את הפירורים מהשולחן אחרי שכבר סיים לאכול וברור שהוא לא רעב יותר, או ילד שכשאני מבקש ממנו לעשות משהו בבית והוא מסרב ואני מרים את הקול והוא מיד נופל על הרצפה, מתכדרר ומגן על הפנים שלו עם הידיים, כאילו אני הולך לשבור לו את העצמות - אני נגמר מזה. הדמעות שלי יורדות בלי שליטה".

חלק קשה נוסף עבור משפחת הקלט הוא לאחר המפגש של הילדים עם הוריהם הביולוגיים. בסוף השבוע הקרוב למשל, רון אמור לבקר את אמו. המפגשים של ילדי הקלט עם הוריהם הביולוגיים אף פעם לא קלים. במשרד הרווחה ובעמותת "אור שלום" נוטים לאפשר לילדים לראות את הוריהם פעם בשבוע באופן קבוע, אם הדבר מתאפשר, לטובת הילד. לא פעם הילדים חוזרים מהמפגשים האלו טעונים רגשית. זה מעמד לא פשוט עבורם. לפעמים הביקורים מתקיימים בבית הסוהר, שם נמצא אחד ההורים. "בית סוהר זה לא מקום לילד בן שלוש והוא חוזר מזה הפוך", מספרים בקלט. "לפעמים הילדים מגיעים למפגש, וזה חתיכת טקס חגיגי עבורם, אבל ההורה לא מופיע בדקה האחרונה. זה שובר אותם. אחרי כמה פעמים כאלו הם מסרבים ללכת למפגשים". גבאי מדגישה כי למרות המחיר הרגשי, "הקשר בין הילד להוריו הביולוגיים חשוב מאוד לשיקומו ובריאותו הנפשית של הילד, גם כאשר הוריו פגעו בו בעבר".

אחד מהחוקים של משרד הרווחה והעמותה הוא שהילדים ומשפחות הקלט לא שומרים על קשר לאחר עזיבת הילדים. זאת כדי להגן על הילדים מפני עומס רגשי אבל לא פחות מכך, כדי להגן על משפחות הקלט. "אני שמחה שאלו החוקים שהציבו בעמותה, זה בריא יותר ככה", מודה סיגל.

משפחות הקלט חסויות, כדי לשמור על ביטחונן האישי מפני הוריהם הביולוגיים של ילדי הקלט, אך לא ניתן באמת להסתיר זאת מהסביבה שלהן. "אני הולכת לפעמים בשכונה פה עם הילדים לעשות קניות, והם שישה ילדים כל אחד בצבע שונה, במראה שונה, גיל שונה - זה די ברור שהם לא הביולוגיים שלנו".

ההתעסקות היומיומית בילדים בסיכון משפיעה גם עליהם, כזוג. אני שואלת איך שומרים על זוגיות בריאה בתוך כל זה, נחמיה מפרט "אין ספק שהכוס מתרוקנת כל פעם מחדש, במיוחד אחרי עזיבה של ילד, אבל אנחנו משתדלים לעשות שעת זוגיות בשבוע, אחרי שהילדים הולכים לישון", הוא מספר בעיניים נוצצות. "אין אפשרות להיות ספונטניים, היינו פעם אחת בסרט בחמש השנים האחרונות. לא יצאנו לחופשה בחו"ל ביחד כבר חמש שנים ואם מישהו מאתנו נוסע, זה בנפרד כי אחד נשאר כאן לדאוג לילדים. וזה בסדר, אנחנו יודעים שזה למטרה טובה. אחת לארבעה חודשים העמותה מחייבת אותנו לצאת לסוף שבוע, כדי להתאוורר, אבל למען האמת, גם שם אנחנו מדברים כל היום על הילדים בבית", הוא צוחק.

עמותת אור שלום מחפשת עבור רון משפחה חמה ואוהבת שתאפשר לו לחזור ולהיות ילד. הוא זקוק בדחיפות למשפחת אומנה, שתוכל לטפל בו לטווח ארוך ולהעניק לו חום ואהבה לצד גבולות ברורים.

המשפחות שיזכו לשמש כמשפחות קלט או אומנה, יעברו ב"אור שלום" קורס הכשרה וגם ילדיהם יזכו לסדנת הכנה לקראת קליטת ילד חדש בבית. עובדת סוציאלית של העמותה תלווה את המשפחה לכל אורך הדרך, ותסייע בפתרון קשיים ודילמות בתהליך. משרד הרווחה משקיע בין 140-145 מיליון שקלים בשנה לסיוע ותמיכה במשפחות האומנה והקלט וכל משפחה מקבלת תקציב חודשי להוצאות גידול הילד, וזאת במטרה שהאומנה והקלט לא יהפכו לנטל כלכלי על המשפחה.

משפחות המעוניינות להיות משפחות אומנה או קלט מוזמנות לפנות לעמותת "אור שלום" בטלפון 03-5417000 או במייל Omna@Orr-Shalom.co.il .