פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: קפטן קירק ומלחמתו במיינקראפט

      הילדים של ארז מיכאלי התמכרו למיינקראפט ומאז הוא לא בטוח מתי בפעם האחרונה הם אכלו או שתו. למרות שהייתם אולי מצפים שהוא ידאג, זה רק הביא לו זכרונות על חדר ההולגרמות בחללית האנטרפרייז. "בים מי אפ, סקוטי!"

      ספוק – מסע בין כוכבים (GettyImages)
      איפה כאן חדר ההולגרמות? (צילום: גטי אימג'בנק)

      הסדרה מסע בין כוכבים הציתה את הדמיון מהרגע הראשון. קפטן קירק סיפק את הכריזמה והחספוס המערבוני, ספוק היה המוזר-החכם-השקט, וכל ילד חלם שהצ'יף אינג'ינר סקוטי, ללא ספק ההייטקיסט הראשון שנתקלנו בו וזה שתמיד סיפק מוצא טכנולוגי נואש שאפשר לאנטרפרייז לשרוד, ישגר אותנו בקרן המיוחדת שלו. גם כיום "בים מי אפ, סקוטי" הוא משפט שכל בן 35 ומעלה העומד בפקקים של כביש 4 בדרך לעבודה מפנטז עליו. ההרפתקאות של הצוות במרחבי הגלקסיה היו מסעירות, וכילד היה לי ברור שיש יקום עצום ומרתק מחוץ לחולון.

      מסע בין כוכבים: הדור הבא לא נפלה מהסדרה המקורית ואולי אף עלתה עליה. קפטן פיקארד היה כל מה שאנחנו מבקשים ממנהיג, קומנדר רייקר היה כל מה שאנחנו מבקשים להיות, ויחד עם דאטה המופלא, לוטננט וורף ושאר הצוות, גם אנחנו, כתיכוניסטים, שאפנו לחקור עולמות חדשים. היו שם הרבה גאדג'טים מרגשים, אבל יותר מכל שבה את לבי חדר ההולוגרמות, זה שבו מטעינים מציאות כלשהי או בוראים לעצמנו עולם, וחיים בתוכו.

      עולם וירטואלי שכולו כיף

      כבחור צעיר רק ביקשתי להאריך חיים מספיק כדי שהטכנולוגיה תדביק את הפנטזיה, ובזקנתי אוכל לבלות את ימיי בחדר כזה, לנגן עם פינק פלויד על הבמה או לשחק כדורסל עם מייקל ג'ורדן. להיכנס לחדר כזה בגיל 80, ולהגשים בו חלום אחר חלום בעולם וירטואלי שכולו כיף, עד שאחרי כמה שנים מישהו יפתח את הדלת, יראה אותי שוכב על הפרקט, מעלי רוכנים ג'ורדן, פיפן ושאר שחקני הבולס. "מה קרה?", ישאל אותו איש. "לא יודע, מן", יענה ג'ורדן, "הוא לקח ריבאונד והוציא אותנו למתפרצת, ואז פתאום התמוטט". דרך טובה לגמור, לא?

      עדיין אין לנו חדר הולוגרמה בבית, אבל אחרי שהתקנו במחשב מיינקראפט נראה שלפחות הילדים כבר בדרך הזאת לשם.

      מיינקראפט חיים של אבא (תמונות גולשים , צילום:ארז מיכאלי)
      החיים עצמם (צילום: ארז מיכאלי)

      למען החמישה האלה שלא יודעים מה זה מיינקראפט: משחק מחשב תלת-ממד של בנייה וכרייה שבו הילדים מתנהלים ביקום מקביל - כרגע מבחינתם הוא החיים עצמם - ויכולים לשחק לבד או עם אחרים ברשת. והם בהתלהבות שיא, "אבא בוא תראה!" על כל דבר שם, ואני מתעניין, ואחר כך מזייף התעניינות, ואחר כך אומר להם תעזבו אותי כבר. פער דורות וזה.

      יש בזה ניקוטין?

      כרגע מיינקראפט אצלנו זה בעיקר שם קוד ל-הילדים אמנם בבית אבל בעולם אחר לגמרי, עולם שבו הם לא זקוקים לאוכל, מזון או שינה אלא רק למחשב. לא יודע איך מתכנתים את משחקי המחשב האלה, אבל בטוח שמים בהם יותר מדי ניקוטין.

      פתחנו להם יוזר אחד, משותף, ומאז היא והוא עושים לנו קין והבל. צעקות, ריבים, אגו, תככים. וזה כך גם עם ילדים אחרים שמתארחים אצלנו ומשחקים איתם במיינקראפט. הם יושבים זה לצד זה, מרותקים למסך, ולעולם הילד שצופה מהצד בזה שמשחק יחלק לו הוראות, יתרגז שאינו מבצע אותן ויעביר עליו ביקורת קולנית. כל כך ישראלי מצדם.

      יש מצב הישרדותי - הא, איך פתאום המציאות שוב פולשת פנימה - שבו השחקנים נלחמים במפלצות - טייקונים? - ועליהם למצוא אוצרות. ויש מצב אחר, יצירתי, שבו הם לא צריכים לדאוג לאוכל ושאר מערכות החיים - היי, הם עדיין גרים עם אבא ואימא - ובפורמט הזה הם יכולים להקליד פקודות ולבנות מה שמתחשק להם, אפילו יהיה זה הרעיון המופרך ביותר, נגיד להרים מגדל של 40 קומות בלב נווה צדק.

      "רק עוד עשר דקות"

      ביומיים הראשונים נתנו להם להתלהב מהמשחק, אבל אחרי כמה ימים שבהם "רק עוד עשר דקות" היה המשפט היחידי בערך שאיתו הם תקשרו איתנו, החלטנו שבשלב הזה אנחנו עדיין לא מוותרים עליהם והגבלנו את זמן המשחק שלהם. עברנו לשלב ההישרדותי והיצירתי שלנו, שבו אנחנו מוצאים כל מיני דרכים להציל את המשפחתיות ולמנוע מהם להישאב להרפתקה שקורצת להם משולחן המחשב.

      מיינקראפט חיים של אבא (תמונות גולשים , צילום:ארז מיכאלי)
      חיים ביקום מקביל (צילום: ארז מיכאלי)

      ילדים הם עם טוטאלי. הם 100 אחוז בכל דבר שהם עושים. כשהם בוכים זה תמיד קורע לב ודרמטי, כשמשהו מצחיק אותם הם יחזרו עליו שוב ושוב ושוב, כשמשעמם להם הם בלתי נסבלים ברמה דאעשית, וכשמשהו מהפנט אותם ומרתק אותם – נגיד, אה, מיינקראפט – אז כרגע זהו כל עולמם, עד הריגוש הבא. פעם זה היה הגומי לום, לפעמים איזה משחק קלפים או סדרת טלוויזיה, ועכשיו המשחק הזה.

      כן, יש יתרונות בזה שהם מרוכזים שעתיים במשהו אחד ומאפשרים לי להיות מרוכז שעתיים במשהו אחר, אבל כהורים החובה שלנו היא לשים להם גבולות – אחח, זה מענג – ולמרות שבכל פעם שאני גוער בהם אני מרגש קצת זקן יותר, לפעמים אני מרגיש גם צודק יותר. ואני עוד השוטר הטוב לעומת אשתי בקטע הזה.

      אז כרגע הם מקבלים מיינקראפט – אמנם מילה באנגלית, אבל לגמרי נשמעת כמו "חיל ההנדסה של צבא הרייך השלישי" – במינון מוקפד, שעה וחצי ביום, רצוי לפני האוכל. הם מפתחים את היצירתיות ואת יצר ההישרדות בדרכם הילדותית-וירטואלית-ישראלית, אבל תחת איום מתמיד שאם יחצו את הגבול – זמן או דציבלים, זה לא משנה – נחזיר אותם מיד למציאות. בגילם מסוכן להיסחף לפנטזיות. בכל זאת, צריך לחלום כמה חלומות בחיים האמיתיים כדי שהיה עם מה להיכנס לחדר ההולוגרמות.


      לכל הטורים של חיים של אבא
      לפייסבוק של חיים של אבא
      לטוויטר של ארז מיכאלי