המקרה של ג'ונתן פולארד צריך להילמד בכל קורס בסיסי של המוסד, בבחינת לאווים שאין לעבור עליהם. נעשו בו כל הטעויות האפשריות ומדינת ישראל חייבת להמשיך לשלם את המחיר, גם אחרי שחרורו.
כרופא פסיכאטר אני יכול לקבוע בוודאות שאסור היה לגייס את פולארד לשירות הריגול הישראלי. כל איש מקצוע זוטר בתחומי היה פוסל אותו נחרצות. עוד טרם גיוסו היה ברור שהדבר הכי יציב באישיותו זה חוסר היציבות וחוסר שליטה בדחפים, שהוביל אותו גם לשימוש קבוע בסמים פסיכואקטיביים. הקוקאין היה לחם חוקו וחלק מהכספים שקיבל ממדינת ישראל שימשו לרכישת הסם היקר. תחקיר שערכו האמריקאים העלה שאן וג'ונתן פולארד צרכו סמים במהלך העסקת פולארד כמרגל עבור שירות הביון הישראלי.
מרגל חשאי העושה מלאכתו אצל הידידה הכי גדולה של ישראל וסמים לא הולכים ביחד. זה הופך את האדם לתלותי, עם פרופיל התמכרותי שלפעמים ימכור את היקר לו בשביל מנה. על איש כזה לא בונים. מדובר על מחדל ענק וזה בלשון המעטה.
לחוסר היציבות של פולארד התלוותה גם בעיה מוכחת באמינות ומהימנות. פולארד השתכנע בעצת רעייתו דאז אן, לעניין מדינות נוספות בחומר המסווג שהוא מוציא ממחשבי הצי תמורת תשלום. בצע כסף לשם כסף, בלי אידיאולוגיה מאחוריו. לפי עדות חוקריו הוא מכר מסמכים לסין, לטייוואן ולדרום אפריקה. כשנתפס הייתה ברשותו מזוודה עם מסמכים על סין העממית שביקש למכור.
"הביא על עצמו את סופו"
פולארד הבין ש"סוגרים עליו" בנובמבר 1985 אחרי שנחקר על ידי אנשי האף-בי-איי, בחשד שהוא מוכר סודות לדרום אפריקה. הזוג חזר ושינן את פרטי תוכנית המילוט שהוכנה מבעוד מועד לפולארד המבוהל. עיקרי תוכנית המילוט היו לעלות על רכבת בוושינגטון ולחצות בהקדם האפשרי את הגבול לקנדה. בגלל הפאניקה שהשתלטה עליו הוא זנח את התוכנית הזו ובמקום זה נסעו הוא ואשתו במכוניתם עם מזוודת המסמכים אל בניין שגרירות ישראל. כשהתקרבו במעלה הכביש אל בניין השגרירות לחץ פולארד על הגז כשכמה מכוניות עמוסות בסוכני אף-בי-איי אחריו. רפי איתן, מפעילו אמר לימים: "את הזוג פולארד היה צריך לסלק מיד מהמתחם. הוא, ורק הוא, הביא על עצמו את סופו".
כבר בשלהי תקופת ריגולו, מפעיליו ראו בו סחורה שפג זמנה. היה ברור להם שגורלו להיחשף ולהישרף. כמו שאמר שמיר: "תפקידו של פולארד לשבת בכלא ולשתוק". איש מהקברניטים לא שיער שפולארד יהפוך לגיבור לאומי אהוב, סמל לחובה הישראלית בפידיון שבויים. אם הדבר היה תלוי בהם, פולארד היה צריך להנמק בכלאו בלי שאיש ישמע אודותיו.
החוקרים האמריקאים הציגו לפולארד ערימות של מסמכים שקיבלו מהישראלים. "הישראלים מכרו אותך, הם מסרו לנו את כל המסמכים שגנבת", הטיחו בפניו. פולארד הבין שהוא נזרק לכלבים והגיב בהתאם. "זה לא כל החומר", הוא אמר לחוקרים, "הם רימו גם אתכם".
מכאן ועד להחלטה של פולארד לשתף פעולה עם חוקריו, הדרך הייתה קצרה. פולארד התחיל לזמר ולא הפסיק. הוא תאר בפירוט את מקומות המפגש בינו לבין מפעיליו, סיפר על דירת המסתור שאליה היה מגיע עם מזוודות מלאות במסמכים ועל השעות שבהן היה חוזר לקבל את המסמכים שאותם גרס אחר כך, במשרדו. הוא גם מסר לחוקרים פרטים על מפעיליו.
אדם בעל מבנה אישיות כשל פולארד הינו לחיץ ואינו מסוגל לעמוד אפילו בחקירת חוקר מתחיל. לא כל אדם נולד להיות מרגל. לא חייבים לגייס כל אדם לשירות מודיעיני. מישהו כשל בענק בגיוס האיש הלא נכון, שהפך קורבן של אישיותו ושל מפעיליו.
למרות האמור, מדינת ישראל שיחקה בחיי אדם ואיש לא יוכל לפצות את פולארד על שלושים שנה אבודות, בהן היה כלוא בבידוד, ללא חלון ונתון למעקב 24 שעות ביממה. אין מחיר לחופש. הוא לא יסולא בפז.
"הם לא רק נטשו אותי, אלא גם עשו הכל כדי להשתיק אותי"
למרות שרפי איתן לקח את תיק פולארד על גבו, אסור לשכוח שפרס, רבין, שמיר וברק היו גם הם בסוד העניינים. צודק פולארד בדברים שאמר לשמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות", בראיון מכלאו בשנת 2004: "אני לא מכיר מקרה בהיסטוריה שמדינה בגדה בסוכן שלה, כמו שישראל בגדה בי". "הם לא רק נטשו אותי, אלא גם עשו הכל כדי להשתיק אותי".
פולארד השתחרר מכלא קטן לכלא גדול. אזיק אלקטרוני, "אח גדול" שצופה בו עשרים וארבע שעות ביממה. הוא אפילו פוטר מעבודתו עוד לפני שהתחיל, כשהתברר למעסיקיו שאם יעסיקו אותו יצטרכו לאפשר לרשויות הפדרליות לנטר את כל רשת המחשבים של החברה. שבור, מותש וכואב הוא צריך ללמוד ללכת כתינוק, לפתח קשר בין אישי עם אישה שנישא לה במחבוש מבלי שתהיה ביניהם היכרות אינטימית אמיתית. דרך ארוכה מאוד של שיקום לפניו. משימה כמעט בלתי אפשרית בתנאים שאמריקה דורשת ומסרבת להתגמש.
השאלה היא האם בשירותי הביון הישראלי למדו לא לשחק יותר בחיי אדם?