היריון הוא לא מחלה. עכשיו אחרי שהנחנו את האקסיומה הזאת על השולחן אפשר להמשיך הלאה, למחלות האמיתיות. כי הן קורות, בדיוק כפי שתקפו אותנו לפני ההיריון. אז מה קורה כאשר אישה בהיריון חולה בדלקת גרון, סובלת מבעיות בדרכי הנשימה או אפילו דלקת בשריר כזה או אחר? לעיתים קרובות, היא נתקלת בתשובות סותרות ומבלבלות. הרפואה אמנם התקדמה מאוד בכל הקשור לבריאות העובר עד לידתו, אבל עבור מי שנושאת אותו ברחמה תשובות הרופאים עדיין מתאימות למאה ה-17. ישנם רופאים שיעדיפו לשלוח אותך הביתה עם אקמול מאשר לתת לך את הטיפול הנכון, וזאת כשעננת הרשלנות הרפואית עומדת מעל ראשם ומכתיבה את תשובתם.
מקרה שהיה כך היה - לפני מספר שבועות ניגשתי לרופאת משפחה לאחר שהופיעו כאבי גב עליון מלווים בקשיי נשימה תכופים ומתגברים. האינסטינקט הראשון של הסביבה הקרובה אליי, חברים ובני משפחה, היה לקשור את האירוע להיריון כי הרי "ידוע שיש נשים שסובלות מקשיי נשימה וכאבי גב בהיריון". שוכנעתי תחילה אבל ככל שעברו הימים, הכאבים גברו, וכל ניסיונות חברותיי לשדך ביני ובין תרופת סבתא יעילה עלו בתוהו. אני מאמינה גדולה ברפואה, שמספקת לי הקלה מיידית לכאב או חולי. חדורת אמונה התיישבתי מול הרופאה הוותיקה שלי, שפסקה מיד "כאבי גב וקוצר נשימה זה בגלל ההיריון". לא עזרו ההסברים המפורטים שלי על כאבי גב מאוד דומים לפני שהחלטתי להפוך לאימא, כאבים הסתיימו אז בזכות זריקת וולטרן בחדר המיון של בית החולים. הכאבים פסקו, המשכתי בחיי. ביקשתי ממנה את זריקת הקסם שוב. "זריקת וולטרן?" היא הסתכלה עליי כמשוגעת "את בהיריון! את לא יכולה לקבל שום דבר. תיקחי אקמול ואם מתגבר אפשר גם אופטלגין, מעט, פעמיים. זה הכל".
מיואשת, עברתי הלאה ברשימת המכולת "ומה עם קשיי הנשימה? זה מעיר אותי בלילות. אין לי אוויר. אני יודעת שיש נשים שסובלות מקשיי נשימה בהיריון, בסדר. אבל זה קורה לי גם ללא מאמץ, בלילה, זה מעיר אותי משינה. אולי זה קשור בכלל לכאבי הגב שלוחצים לי על הריאות?" זרקתי כיוון. הרופאה הסתכלה עליי שוב כמי שמבזבזת את זמנה, חשבה רגע ואז שלפה ספרון תרופות מהוה משנת 2007, שהנפיקה קופת החולים (עברו שמונה שנים מאז, אולי השתנו הנחיות לגבי תרופות?), עלעלה בו קצרות וקבעה: "אני אתן לך משאף ונטולין, את רואה" היא הצביעה על אחד העמודים בספרון "זה מותר בהיריון". יצאתי משם בחששות כבדים. זה הזמן לומר שהרופאה שלי לא עברה על אף כלל עבודה, אבל את הדבר הכי חשוב היא לא העניקה לי - תחושת ביטחון שאני בידיים טובות, וחשוב מזה- תחושה שמצאה עבורי פתרון לבעיה.
"אף אחד לא רוצה לקחת אחריות על אישה בהיריון"
יומיים לאחר מכן, בבדיקת ליווי היריון שגרתית אצל הגניקולוג, החששות שלי אוששו. שיתפתי אותו בכאבים שלי וגם בפתרון שהציעה הרופאה, פניו האדימו. "מה פתאום משאף ונטולין? את יודעת שזה גורם לדפיקות לב מואצות לנשים בהיריון? זה יכול לגרום לך למצוקה". מזל שלא השתמשתי במשאף שקניתי כבר. "יד שמאל לא יודעת מה יד ימין עושה", אמרתי בעצבים. שאלתי אותו מה עליי לקחת והוא אמר לי לחזור לרופאת המשפחה ולבקש ממנה פתרונות אחרים, הוא יכול לעזור לי בכל מה שקשור לעובר, להיריון, לא מעבר לזה.
כשהתקשרתי למרפאת האם שלי לקבוע תור נוסף, אך הפעם ביקשתי תור לרופא משפחה אחר, אולי לו הפתרונים, המזכירה כמעט לחשה לי "נו מה את חושבת? אף אחד לא רוצה לקחת על עצמו את האחריות על אישה בהיריון. רישיון הרפואה שלהם יותר חשוב מזה שכואב לך". עד כמה שהדבר עיצבן אותי, כנותה של המזכירה האירה את עיניי. הבנתי שפתרונות אני לא אקבל במקום בו היה לי אמון פעם, בייאושי כבר ביקשתי מחברתי הטובה את ספר השיקויים הזרחני שסבתה הביאה עמה מערבות רוסיה הרחוקה, אלא שאז הודעת וואטסאפ אחת שינתה את כל התמונה. "תפני למרכז הטרטולוגי" הורתה לי חברה, "זה שירות של משרד הבריאות, מרכז ארצי שנותן לך מידע טלפוני מהימן ועדכני ביותר על תרופות שבטוחות בהיריון והנקה. הם היו האורים והתומים שלי בכל ההיריונות, רופאים לא יודעים מה לעשות ברגע שנכנסת להיריון".
גיגלתי, מצאתי, התקשרתי, ואשרי המאמין יש חיים אחרי האקמול. גיליתי שלל תרופות שמותר לי לקחת, ביניהן גם זריקת הוולטרן האהובה, שאותה מותר לי לקבל עד שבוע 30. שבתי אל רופאת המשפחה שלי, חמושה באישור מהמרכז הטרטולוגי, ודרשתי את המרשמים הנכונים. מאז, טפו טפו טפו, הגב הפסיק לכאוב, גם הנשימה בסדר. אז נכון שיש רופאי משפחה שיותר מתעניינים ויודעים לייעץ, ובוודאי שיש נשים בהיריון או פוסט היריוניות שמכירות את המספר של המרכז הטרטולוגי בעל פה, אבל יש גם הרבה נשים בהיריונן הראשון שלא יודעות כלל על השירות הזה. והוא מציל חיים, את החיים שלך - כי גם בריאותך חשובה לא פחות מזו של עוברך. את לא צריכה לסבול, היריון זה לא מחלה.