זאבים בודדים: למה נתניהו ואובמה לא מסתדרים?

אנחנו רק יכולים לדמיין את מה שעבר במוחו של ברק אובמה, מנהיג העולם החופשי, בבוקר שלישי השבוע, עת הוא מתעורר לפגישת הפסגה עם ראש ממשלתנו בנימין נתניהו בחדר הסגלגל. התרגשות מהולה בשמחה האופיינית לפגישת חברים אישיים - מנהיגים שקורצו מאותו זן נרקיסיסטי כובש פסגות, ההולכים דרך ארוכה יחדיו - לא הייתה שם. על רגשות חיבה, כימיה, קירבה ואמון, ויתרו השניים מזמן.

למרות דמיון בקווי האישיות הנרקיסיסטית ודרך ארוכה של היכרות בין השניים, לא קיים אמון אישי, שלא לדבר על נינוחות חברית. זאת פגישת עבודה מתחייבת עבור שני המנהיגים - פגישה שהם מחויבים לה מתוקף תפקידם. דומה דווקא שנתניהו הוא זה שמשחק בקלפי הפוקר טוב מאובמה במשחק ביניהם, פשוט כי האחרון, כך נראה, ויתר על האפשרות להבין את נתניהו. למרות אין ספור דו"חות של ניתוחים פסיכודינמיים מקצועיים של המנהיג הישראלי שקיבל מצוות הבית הלבן, אין איש בצוות הנשיאותי היכול לנבא כיצד ינהג נתניהו.

המטרה של אובמה היא לעבור את הפסגה בשלום. הוא הרי זקוק לקול היהודי במאבק הדמוקרטי בשליטה בבית הנבחרים ובבחירות לבית הלבן. זה היתרון של נתניהו שחש שהוא מגיע לפגישה כשווה בין שווים ואינו מאוים מצילו של המנהיג החזק בתבל. עובדה, הוא קרא תיגר על מנהיגותו, נאם במגרש הביתי של אובמה - חרף התנגדותו העזה - ובחש בפוליטיקה הפנימית האמריקאית כפי שאף מנהיג ישראלי לא העז. דוד יכל לגוליית, והאחרון אף נאלץ לארחו בביתו. העובדה שנתניהו אינו צפוי לצוות הנשיאות הוא יתרון טקטי עצום שהוא מקפיד לשמר בקפידה.

ב"קרב מול אובמה" נתניהו ניצח. אובמה נראה כל כך עייף ונדמה שנתניהו, על אף כל בעיותיו, פורח. מאחורי הפוליטיקה, מאבקי הכוח, הכישורים והאינטרסים של אובמה ונתניהו, צריך לזכור שבבסיס מדובר על יחסים סבוכים ומורכבים בין שתי דמויות.

גם אובמה וגם נתניהו ניחנו במבנה אישיות נרקיסיסטי. לא מדובר בהכרח על דבר שלילי, הוא פשוט מייצג צורת חשיבה מסוימת. מבנה נרקיסיסטי הוא אחד מסוגי אישיות על פי מדריך ה-DSM שמקובל על פסיכיאטרים בכל העולם. מה שהכי מאפיין אדם עם מבנה אישיות נרקיסיסטי הוא צורך מתמיד להוכיח את עצמו, אחרת הוא מרגיש חסר ערך. בחוויה הפנימית של הנרקיסיסט, הצלחה היא עניין של הישרדות, אין ברירה אלא להשיג אותה כי כישלון משול למוות.

גם אובמה וגם נתניהו נשענים על יכולות משובחות של הופעה בפני קהל, של כריזמה סוחפת ושל יכולת זיגזוג. אבל בניגוד למה שרבים חושבים, הבסיס הפנימי של אישיות נרקיסיסטית נובע דווקא מחוסר ביטחון עצום. מאחורי תדמית גרנדיוזית מסתתר אדם פגיע ונפחד, שעל פי תפיסתו חייב להוכיח את עצמו ללא הפסקה, רק כדי להיות מספיק ראוי ולשרוד.

גם אובמה וגם נתניהו חוו חסך בילדותם, ולכן עד היום הם זקוקים לשיקוף תמיד מהסביבה: צורך אינסופי בחום, אהבה, תשומת לב, כוח, כסף, מיניות והשפעה. מאידך היופי באישיות הנרקיסיסטית הוא שהקלינאי יכול לפגוש עשרות אלפים מטופלים שעונים לקריטריונים הבסיסיים שמגדירים אותה, אבל לא יתקל בשניים זהים. ההבדל בין הנרקיסיסטים נעוץ בגורמים לחסך שחוו בילדותם שעם השנים הפך לדלק שמניע את החיים, ובדרכי הפעולה השונות למלא את החסך שלעולם אינו באמת מתמלא.

כל מבנה אישיות בסיסי יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה גוונים, אבל בגדול, בקרב הנרקיסיסטים יש שני סוגים עיקריים: הנרקיסיסט היהיר" שחש צורך להפגין את יכולותיו ולשאוב מהסביבה פידבקים ומחמאות, והנרקיסיסט הביישן", הפגיע, שגם הוא זקוק לפידבקים והוכחות, אבל הפחד שלא יצליח להשיג אותם חזק כל כך, שהוא פשוט משתק. כך חווה הנרקיסיסט הביישן הרבה מאוד תסכול וכאב בחייו.

לאובמה ונתניהו יש מבנה אישיות נרקיסיסטי מהסוג הראשון, אבל הדבר היחיד שזה אומר, הוא שלשניהם יש צורך עצום להוכיח את היכולות שלהם, וזה מה שדוחף אותם להישגים ולהצלחה.

מה בכל זאת שונה ביניהם? קודם כל, הדרך שבה כל אחד מהם מגדיר את המושג הצלחה. אובמה זקוק מצד אחד להכרה ואהדה של הקהל הרחב, אותן הוא כבר השיג פעמיים כשזכה לאמון הבוחר האמריקאי. אבל הוא היה צריך עוד משהו כדי להגדיר לעצמו שהוא הצליח - הטבעת חותם נשיאותי. שם הוא נותר חבוט ומתוסכל. תקופת כהונתו לא תיזכר כתור הזהב המדיני ודומה שמנהיג ארה"ב איבד מעט מכוח נשיאותו וממעמדו כמנהיג הבלתי מעורער של העולם החופשי. הבעיה היא שהחיים הפוליטיים במשרה העוצמתית והנחשקות בתבל לא מספקים הצלחות כל הזמן. כשמגיעים כישלונות או ביקורות, הנרקיסיסט עלול להיפגע ולעשות הכול כדי לייצר הצלחות מקומיות שמשמשות כסם לנפש.

עבור נתניהו, להצלחה יש משמעות שונה והיא השגת שליטה כמה שיותר גדולה. הדרך החביבה על נתניהו להשיג שליטה היא להביס יריבים. הוא הפך למומחה בזה עם השנים. אבל מה גורם לנתניהו לכסח כל מה שצומח לידו? ביבי הוא אמנם נרקיסיסט, כמו אובמה, אבל בניגוד אליו, קיימים קווים פרנואידים חזקים באישיות שלו.

כל אדם מגיב למה שקורה לו באופן שונה, בהתאם למבנה האישיות שלו, ואצל אישיות פרנואידית (או במקרה של נתניהו - קווים פרנואידים), המשמעות היא היסחפות אחרי החשדנות. כך למשל אדם ללא קווים פרנואידים באישיותו יראה שני אנשים מסתודדים ויחשוב שהם רכלנים, או מקורבים, או שלא ישים לב אליהם כלל. אבל אדם עם קווים פרנואידים באישיותו יהיה בטוח לחלוטין שהם מדברים עליו ורוצים ברעתו, מה שיוצר תחושה של רדיפה. זאת אחת הסבות למה לנתניהו אין בני ברית ארוכי שנים. אלה הולכים ומתמעטים משום שהוא לא באמת מסוגל לסמוך על אנשים. הוא מאמין שכל אחד מסוגל לתקוע לו סכין בגב בכל רגע נתון, והאמונה הזו תורמת ליצירת מציאות חייו. נתניהו הוא זאב מאוד מאוד בודד.

בהיבט החיובי, דווקא בגלל הקווים הפרנואידים הללו, נתניהו פחות תלוי באהדה ובהערצה מאובמה. למה? כי לדידו, הסיבה לחוסר אהדה אינה באמת קשורה בו. הוא מאשים את התקשורת ולא את עצמו, כי הוא חש שהיא רודפת אותו. האם הרדיפה התקשורתית אחר נתניהו היא אמיתית, או לא? אפשר לומר שלא היו בישראל הרבה ראשי ממשלה פחות אהובים ,כמותו. אבל כמו עם כל פרנויה, קשה לדעת מה הביצה ומהי התרנגולת. אנשים בעלי קווים פרנואידים באישיות שלהם לא ממציאים את הרדיפה, אבל הם בהחלט מעצימים ומתדלקים אותה. כך או כך, נתניהו מצליח במטרתו והביא את מדינת ישראל למצב שבה הרוב המכריע בציבור מאמין שאין לו תחליף אמיתי.

אובמה ונתניהו , שניהם קורבנות במובן מסוים. יש שלב אצל כל אדם שבו מבנה האישיות שלו משתלט עליו. הפרנויה אצל נתניהו אולי מחזקת אותו במובנים מסוימים, אבל בגדול היא רק מחלישה אותו. הוא קרוב יותר מתמיד למצב שבו מרוב צורך עז בשליטה, הוא מאבד שליטה. ואצל אובמה? הוא סובל יותר דווקא בגלל שאין לו קווים פרנואידים בולטים באישיותו. אין לו באמת סיכוי להביא לפיוס במזרח בתיכון. זה גדול עליו.

בטווח הארוך יותר, אם נשיא ארה"ב רוצה להשפיע על נתניהו הוא צריך להבין לעומק את מבנה האישיות שלו ולדעת שזאבים בודדים לא מצליחים ליצור לעצמם קואליציות.