בתרבות פולנייה רוויית האמונות התפלות, יש חוקים נוקשים נגד שמחה ממושכת מדי. אחרי שרופאת הנשים שולחת אותי עם שלל משימות לשליש הנוכחי, נותרתי עם תחושת האימה הגדולה. הסיכויים להפלה הכי גדולים בשלב הזה, ועד סוף השליש הראשון נידונתי לחרדה מתמדת. כמובן, "שבאורח פלא" כל השיחות והכתבות סביבי עוסקים בתיאורים מזעזעים של נשים שעברו 3 הפלות ברצף.
בדיוק מה שאני צריכה. מעתה ואילך מקננת בי דאגה היסטרית, שעתידה להישאר כנראה עד יומי האחרון עלי האדמות בקריירת האימהות. פתאום אני מתחרטת שלא משכתי את הבדיקה הראשונה אצל הגינקולוגית לשבוע 8 או 9, כי לחכות חודש וחצי בינה לבין אולטרסאונד שקיפות העורפית שנקבעת לשבוע ה-11, זה נצח.
התחושה היא שהחיים עוברים אצל כולם במהירות האור, ואצלי כל יום נמתח לשנה לא נגמרת. מה גם שהפחד מהפלה הפך אותי לחפרנית בלתי נלאית, ומצבי הרוח וההורמונים מוסיפים אש למדורה. והתחושה הכי מרגיזה שבן הזוג לא מבין על מה הדאגה ומתעניין בעיקר במינו העתידי של העובר. זה באמת מה שחשוב עכשיו?
בלי סושי, אבל לפחות עם בייגלה
אם מוציאים מהמשוואה את האדישות של העזר כנגדי, משקללים את עניין הבשורה החבויה מהעולם, נשארים עם דרקון הורמונלי רושף עם מותניים מתרחבות וחזה גדל, שתלשו מחייו באכזריות גם את מזונות ומשקאות הנחמה אלכוהול, סושי ובשר מדיום. אבל תודה לאל על בייגלה יבש, מיץ רימונים והמשפחה הקרובה שמזכירים ש"אם כואב סימן שיש ראש", כך שאם הבחילה שם, כנראה שעדיין יש עובר.
לא שזה מנחם. העייפות מתישה, השינה כבדה, אני שותה המון מים כי אומרים שזה חשוב, אבל הדבר היחיד שיש אליו רעב מתמיד זה הסרטים שאני אוכלת. ואיזו מין אימא כושלת אני שבינתיים עובר על הקטנצ'יק כל כך הרבה ואני לא שם בשבילו, רק יודעת שבתיאוריה שהוא שם, והוא כנראה שבכלל לא מודע לקיומי.
דמות קטנה וחיננית מציצה מהאולטרסאונד
בפנים הוא במרתון גדילה, והופך מיום ליום לייצור אנושי מתחיל לנוע בפנים, מפתח איברים חיוניים כמו מעיים, לבלב וכיס המרה, שרירים, מערכות עצבים והוא כבר מפריש שתן בכוחות עצמו.
הזנב הקטן נעלם, הקרום בין האצבעות נושר, המוח שלו גדל במהירות מפליאה והילד שלי הולך ונהיה בנאדם. כלומר, עם ראש גדול בצורה יוצאת דופן, ובגודל כללי של זית, אבל עדיין, בנאדם. וכל מה שאני יכולה לעשות בשביל הזערורון במשקל 14 גרם זה ללגום עוד ליטר מים ולעשות פרצופים למי שמעשן סיגריה בקצה השני של הכביש. חוסר אונים או מה?
כשמגיעה העת להתייצב אצל הרופא בעמדת האולטרסאונד כל הדם אוזל מפניי והוא לא מוותר ועוקץ בבדיחה על חשבוני הלחוץ. אבל, ברגע שמקרינים באולטרסאונד דמות קטנה וחיננית, שזזה לה במעמקיי הרחם אנחנו מהופנטים. כל הלחץ יוצא בצורת צחוק לא נשלט שמקפיץ את הבטן וגורם לקירות הרחם שבמסך לרעוד.
כשמספרים לנו על כך שמשקלו מתאים בדיוק לתאריך לידה משוער, נפלט לנו "כל הכבוד!" של הורים גאים, אחיזתו של בן הזוג ביד שלי מתהדקת ואני יודעת שמאותו הרגע, הוא מבין, באמת מבין, שיש משהו ממשי שם בבטן, ושהדאגה והאהבה כלפי היצור הקטן נשזרים זה בזה לנצח. הרופא אומר ברקע שעדיין אי אפשר לזהות את מין העובר ושנחכה לסקירת המערכות בשבוע ה-14, אבל כרגע, ממש לא אכפת לנו.