הפועל תל אביב בכדורסל הודיעה השבוע על סיום עבודתו של עודד קטש כמאמן הקבוצה. קטש ספג לאחרונה ביקורות לאחר שורה של תוצאות לא טובות, מה שהוביל כאמור לתוצאה הסופית. על מה המהומה אתם אולי שואלים? מדובר על הקבוצה השלישית ממנה קטש מפוטר והוא מחזיק בתואר המפוקפק של המאמן הראשון שמפוטר מהפועל תל אביב בגלגול הנוכחי שלה. אז למה הוא לא מוותר?
עודד קטש זכה בעבר לכל סופרלטיב אפשרי בספורט הישראלי. שחקן עבר ענק, קר רוח, עם ראיית משחק נדירה וחשיבה יצירתית. קטש יכול היה לפרוש להיכל התהילה של הספורט בכבוד, אך בחר להמשיך מצידו השני והאכזרי של המתרס, כמאמן - תפקיד קשה וכפוי טובה. קטש לא יכל להתנתק מעולם הכדורסל וידע בעיניים פקוחות לאן הוא נכנס. הוא לא יכול היה אחרת.
מקום שני זה ללוזרים
כדי להיות מצליחן בכל תחום אדם חייב שיהיו לו חסכים, שיוצרים דרייב. בהמשך החיים, החסכים האלה הופכים הצלחות במסלול החיים לצורך הישרדות. כישלון משול למוות והליבידו - הצורך בכוח, השפעה, הישגים, פירסום ממון ומיניות הוא ענק. מטופל שלי, איש מאוד ידוע ומצליחן אמר לי פעם משפט שמסביר הכל - "מקום שני זה המקום הראשון של הלוזרים. לא בשבילי". אצל מצליחן יש צורך קיומי לחיזוקים ומירורינג (מלשון מראה) בדמות אהבה והצלחה. הראש עובד בלי הפסקה: "איך הייתי?", "מה חושבים עלי?", "איך אצא בכתבת השער שתפורסם בשישי ובה רואיינתי?", "הקהל יקבל את החומר החדש שלי באהבה?" ו"האם אצליח לשחזר את הצלחתי הקודמת?"
הואיל ואיכות החיים האישית תלויה בתוצאות, כך גם מצב הרוח שמושפע מהישגים. המצליחנים אולי נדמים לסביבה כבעלי עור של פיל, קרים ובלתי פגיעים, אך ההיפך הוא הנכון. הם מאד רגישים. עורם דק וכל ביקורת תזכר במשך שנים. כל כישלון ילווה אותם שנים. בפגישות עימי הם מדקלמים משפטי ביקורת שנכתבו אודותם לפני שנים או טוקבקים של אנשים עלומי שם שמדירים שינה מעיניהם.
המרוץ הסיזיפי יהיה אינסופי ובלתי נגמר. דווקא כשיגיעו לפיסגה או כשברזומה שלהם ירשמו הצלחות פנומנלית על שמם, הדבר יהפוך אותם לפגיעים ורגישים יותר. הבדידות בצמרת, החשיפה מול כלי התקשורת, האנשים שמחכים שיפלו כדי לרשת מקומם, ההבנה שאי אפשר רק להצליח, הפחד מהכישלון - כל אלו מביאים אותם אלי לספה בקליניקה.
נמדדים כל פעם מחדש
הדבר האכזרי במיוחד במקצועות בהם אין קביעות, הוא העובדה שאתה נמדד כל פעם מחדש ומההתחלה. אין לקהל הצרכנים זיכרון, ולכן הם גם לא זוכרים לך חסד נעורים של הצלחות למכביר מהעבר. החשוב הוא כאן ועכשיו. מה השורה התחתונה? האם אתה מספק את הסחורה?
להצליח זה דרך ארוכה, קשה ומפרכת, ולהרוס לוקח לפעמים רק רגע אחד. המצליחנים מודעים לכך ולכן הלחץ הקיומי הוא עצום. התהום שבכישלון היא הפחד הכי גדול שלהם.
יהיו שייעצו להם להרפות, לצאת לפנסיה, לחיות מזיכרונות, לעבור למקצוע יותר יציב עם פחות סיכונים. אבל עבורם פחות סיכונים משמעותם פחות אדרנלין ופחות ריגוש. הם לא יכולים, הם מכורים - רוצים תהילה ומכונים להזיע הרבה בשבילה. הם נולדו וחונכו להיות ווינרים, ולוזר היא מילה קשה מנשוא עבורם.
אותם פוליטיקאים המנסים בשלישית (עיין ערך אהוד ברק), אותם אומנים המייחלים לקמבק (עיין ערך אדם), אותם ספורטאי עבר עטורי תהילה שרוצים לאחוז שוב בצלחת האליפות -הפעם כמאמנים ( גודס, קטש), אותם אנשי עסקים שאינם מרפים גם שהוכרזו על ידי הבנקים כחדלי פירעון ( עיין ערך מוטי זיסר), ממשיכים בכך לא כי הם פתטים, אלא כי הם קורצו מחומר אחר. אחרי שטעמו את טעמה המתוק של ההצלחה, הם הפכו שבויים לתפוח התרעלה ואינם יכולים אחרת. הם יעשו הכל בשביל שבריר שניה נוסף על הפודיום של המקום הראשון. בידיעה שהצלחה מחייה, אך גם יכולה להמית.
חיים כאלה לא מתאימים לכל אחד. רק לחזקים, השרדניים, תאבי העבודה הקשה, הפרפקציוניסטים והקונטרול פריקים. אל תקנאו בהם. ההצלחה באה להם בדם, יזע ודמעות. אל תנסו את זה בבית אם לא קורצתם מהחומר הנכון.