נפלאות הגוף: האנשים שסובלים מגירוי מיני מתמיד

בתקופה בה שם המשחק הוא הגברת החשק – עם עליה בצריכת הויאגרה והבטחות על ויאגרה נשית שתשווק בקרוב, עבור אנשים מסויימים קיימת דווקא בעיה הפוכה. אנשים אלה סובלים מתסמונת שגורמת להם לעוררות מינית בלתי פוסקת עד כדי פגיעה באיכות החיים.

ג. בת 52, גרושה טרייה שחשבה שהחשק המיני שלה כבר נעלם מחייה החלה לחוש, מה שהיא סברה בתחילה שהוא עלייה בליבידו. בהמשך, כשהתחושה החלה להופיע במשך כל היום ושום דבר שעשתה לא הקל עליה – היא הבינה שלא מדובר במתנה, אלא בבעיה שהפכה את חייה לסיוט מתמשך. רק שנתיים לאחר הופעת התסמינים ולאחר הרבה מאוד סבל אובחנה ג. כסובלת מתסמונת שגורמת לה לגירוי מתמשך באיבר המין. תסמונת חסר מנוחה באברי המין היא הפרעה רפואית שדווחה בעיקר בנשים, אך יכולה להופיע גם בגברים.

אנשים הסובלים מהתסמונת מדווחים על תחושות מוזרות באיבר המין וסביבו (כמו למשל באזור פי הטבעת). תחושות אלה כוללות בין היתר עקצוצים, גרד או התכווצויות מתמידות. נשים וגברים כאחד מדווחים על תחושה מתמשכת שהם קרבים לאורגזמה, שעשויה להימשך שעות ואף ימים. הקושי האמיתי הוא שתחושות אלה אינן חולפות גם לאחר אוננות או קיום יחסי מין. התחושות בדרך כלל נמשכות כל היום ויכולות להיות קשורות גם לתסמינים של תסמונת הרגליים חסרות המנוחה או תסמינים של שלפוחית שתן רגיזה. רוב הסובלים מהתסמונת מתביישים לדבר עליה עם חברים ובני משפחה ובעיקר מתביישים לפנות לרופא. בשל כך, עלולה התסמונת להוביל לפגיעה קשה בתפקוד היומיומי, להתבודדות ולדיכאון.

בשנת 2001, הסקסולוגית האמריקנית סנדרה לייבלום דיווחה לראשונה על התסמונת בספרות הרפואית. בתחילה היא כונתה "תסמונת עוררות מינית מתמדת" (PSA). יחד עם זאת, מאוחר יותר, כשהסתבר כי הסובלים מהתסמונת לא באמת חשים תשוקה מינית, והבעיה היא בעצם גירוי פיזי מתמיד וטורדני, שונה שמה. החוקר ההולנדי פרופ' ולדינגר פרסם בשנת 2008 מחקר גדול שהדגים את המנגנון המשוער של התסמונת שנובע מהפרעה עצבית בעיקרו, נוירופתיה של העצב שאחראי על התחושות באזור איברי המין.

לפי מחקרו של פרופ' ולדינגר, התסמינים יכולים להופיע בכל שלב אולם מספר גורמים נמצאו כקשורים וייתכן עלולים להשפיע על הופעת התסמונת. הגורם הראשון, הוא שינויים הורמונליים - בעיקר ברמות האסטרוגן. לפיכך, התסמינים עלולים להחמיר בימים שלפני תחילת הווסת, בסוף ההיריון, בתקופת גיל המעבר או תחת טיפול בתרופות נוגדות אסטרוגן (כמו למשל חלק מהתרופות שניתנות לטיפול בסרטן השד). גורם נוסף שנקשר לתסמונת, הוא שימוש או הפסקת שימוש בתרופות נוגדות דיכאון. בנוסף, לחץ נפשי, צריכה מוגברת של אלכוהול ושל קפאין נקשרו כטריגר אפשרי לתסמונת. למרות זאת, בחלק גדול מהמקרים לא ניתן לזהות בוודאות גורם יחיד שהוביל להתפתחותה.

אצל חלק מהלוקים בתסמונת התסמינים חולפים מעצמם באופן ספונטני, ולכן לא נדרש טיפול. עבור השאר, טרם נמצא טיפול שיכול לרפא את התסמונת באופן מושלם. עם זאת, ישנם טיפולים רבים להקלה על התסמינים. תרופות מסוימות, כגון תרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים, יכולות להקל על חלק מהמטופלים. מכיוון שהתסמינים מופיעים לעיתים קרובות באופן מחזורי ניתן ליטול את התרופות רק באותן תקופות בהן מופיעים התסמינים. גם טיפול שכולל גירוי חשמלי של העצב המעורב יכול להיטיב את התסמינים. מחקרים חדשים בוחנים את השימוש בזריקת הרדמה ליצירה חסימה עצבית של עצב הפודנדל והם מהווים תקווה גדולה עבור המטופלים.