אני רק שאלה: האם הקיבה מתכווצת כשאוכלים פחות?

המלחמה בעודף המשקל היא כנראה אחת המלחמות הקשות והמתישות ביותר בעולם. מליוני אנשים עושים מאמצים משמעותיים כדי להשיל ממשקלם כמה קילוגרמים והם נוקטים בדרכים רבות ושונות. כאשר רבים עוברים ניתוחים להקטנת מימדי הקיבה נשאלת השאלה האם פשוט צמצום של כמות האוכל אותו אנו צורכים יכולה להקטין את גודל הקיבה? בחלק מהמקרים ככל הנראה התשובה היא כן.

הרציונל שעומד מאחורי התיאוריה הוא כזה: אם אוכלים פחות, הקיבה שהיא איבר שרירי תתכווץ ותכיל פחות מזון - מה שיגביל את הכמות אותה אפשר יהיה לצרוך. הקיבה הקטנה תאפשר, ממש כמו אחרי ניתוח קיצור קיבה, לצרוך פחות מזון, להיות פחות רעב בין ארוחות וכך לרדת במשקל. נשמע לא רע, אבל האם הביצוע הוא באמת כל כך פשוט? לא עד שמבינים כמה מעט מזון צריך באמת לאכול כדי לזכות באפקט הזה.

מחקר אמריקני שבוצע על ידי חוקרי השמנה מניו יורק בדק את השאלה הזאת כבר בשנות ה-90. במחקר שפורסם בשנת 1996 בכתב העת האמריקאי לתזונה רפואית, חולים הסובלים מהשמנת יתר הצליחו להקטין את הגודל של קיבתם ב-27 אחוזים בתוך ארבעה שבועות. הניסוי לכאורה מוכיח את הטענה אך הצעדים הרדיקלים אותם ביצעו החוקרים היו הגבלה של מזון לאכילת 600 קלוריות ביום, שהן כמחצית מהערך המינימאלי של קלוריות שדרושות לאישה ממוצעת על מנת לרדת במשקל.

בנוסף, כדי לעמוד בדרישות הקפדניות ניזונו הנסיינים בפורמולות של אבקה אותה חילקו ל-5 מנות במהלך היום. פרט לאותן אבקות מעורבבות במים ומנה אחת של אבקה מעורבבת בחלב דל שומן נאסר עליהם לאכול שום מזון אחר. לא משהו שמומלץ לנסות בבית ובטח שלא משהו שאפשר או מומלץ להתמיד בו לאורך זמן.

רוב האנשים שעושים דיאטה במטרה לרדת במשקל חוזרים למשקלם המקורי בתוך שנה. זאת הסטטיסטיקה המצערת. גופנו מתקיים על מנגנונים הורמונליים שמווסתים בין רעב ושובע במטרה לשמור על הומאוסטזיס. כאשר אנו צורכים באופן עקבי פחות אנרגיה (כלומר פחות מזון) ממה שאנחנו "מבזבזים" בחילוף חומרים בסיסי ובפעילות, הגוף שלנו מגיב על ידי יצירת רעב. לטוב ולרע, הגוף שלנו בדרך כלל אינו אוהב שינויים כך שאם אנחנו מנסים לשנות דברים, הגוף שלנו יגיב במנגנוני פיצוי, כמו אלה שמופעלים על ידי הורמוני התיאבון.

שני ההורמונים החשובים ששולטים באותן אותות של התיאבון והרעב שלנו הם לפטין וגרלין. שניהם מופרשים מאיברים שונים בגוף ומשפיעים על מרכזיים במוח. הלפטין מופרש בעיקר מתאי שומן, אך גם מהקיבה, מהלב, השליה, ושרירי השלד. הלפטין מפחית את תחושת הרעב. גרלין מופרש בעיקר מרירית הקיבה. גרלין מגביר את הרעב. לאור זאת, לפטין בדרך כלל נמצא בהתאמה למסת השומן בגוף כך שככל שיש לך יותר שומן בגוף, הגוף מייצר יותר לפטין, אשר מפחית את תחושת הרעב, ולהיפך. שיבוש בהפרשת ההורמונים הללו או באופן שמגיבים להם מרכזי התיאבון במוח נמצאו קשורים להשמנת יתר.

לשם שמירה על איזון בגוף תקופה של תזונה מועטה מדי כדי להקטין את גודל הקיבה עלולה לעלות בהמשך ביוקר, או יותר נכון במשקל. אכילה מועטה שהיא קיצונית מספיק כדי להקטין את הקיבה מלווה בשעות רבות של תחושת רעב במהלך היום. אותם הורמים שאחראים לשליטה בתיאבון ובעיקר גרלין, מתגברים בזמן דיאטות קיצוניות מה שמגביר בצורה משמעותית את תחושת הרעב. התגובה יכולה להידמות לבומרנג מה שגורם לאכילה מוגברת בטווח הארוך כפיצוי על תקופות החסר. לא בכדי רק 5-10% מהאנשים שעוברים דיאטות שכוללות צום והימנעות ממושכת מאכילה מצליחים לשמור על הירידה במשקל שלהם בטווח הארוך. לרוב הם מסיימים את התהליך לאחר שהחזירו את הקילוגרמים שירדו, ואפילו עם ריבית.

מחקר שפורסם בשנת 2009 בכתב העת האמריקאי Gastroenterology מצא כי גודל הקיבה של אנשים הסובלים מעודף משקל ומהשמנת יתר לא היה שונה באופן מהותי מהגודל של קיבה של אנשים עם משקל תקין. דווקא קצב התרוקנות מהיר של הקיבה לאחר אכילה של מוצקים ונוזלים היה קשור לעלייה במשקל.

לאור זאת, במקום להילחם באנטומיה, מוטב לנצל את ההשפעה של ההורמונים שמווסתים את הרעב והשובע לטובתנו. באיזה אופן ? למשל על ידי הגברה של אכילת סיבים וחלבון שמשפיעים יותר על עלייה בפפטידים ובהורמונים שמחזקים את תחושת השובע, או על ידי אכילת ארוחות תדירות וקטנות לאורך היום כדי למנוע תחושת רעב ולמזער הפרעת הורמוני רעב.


רוצים גם לשאול את ד"ר גורן שאלה? כיתבו לנו למייל או לעמוד הפייסבוק שלנו