פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחאת האמהות, גרסת בתי הקפה

      פעם אחת הספיקה לי לתמרן עם עגלת תינוק בין שולחנות ורווקים מתלוננים בבית הקפה כדי לדעת שזה לא בשבילי. אז למה כל האמהות סבורות שזה כיף?

      אישה עם טלפון נייד ועגלת תינוק (ShutterStock)
      בטבע כנראה נעים יותר (צילום: shutterstock)

      שמתי לב שיש דברים שכולם אוהבים ואני לא. למשל מרשמלו. מה הקטע של הממתק המוזר הזה, שיש לו מרקם של תמנון ורמות סוכר כל כך גבוהות, עד שתוך כדי לעיסה אתה מתקשר לקבוע תור לשיננית. או מקרונים. שמישהו יגיד את זה כבר: זה לא טעים. אז קשה להכין את העוגיה הזאת, אז מה? זה לא אומר שהיא שווה את הזמן שמשקיעים בה.

      כשאני רואה מקרון, לא משנה באיזה צבע זרחני, זה לא עושה לי כלום. אני עוברת לידו כמו ליד מרשמלו. או עוגות גבינה. או עוגות בננה. גבינה מתוקה? זה דוחה. בננה מעוכה? מה אני, בת חצי שנה?

      אז ככה גם עם בתי קפה ותינוקות. הרבה לפני שילדתי, הרבה לפני שבכלל היתה לי תשתית זוגית ממנה יכולה היתה להיווצר תינוקת, הייתי מוצאת את עצמי מדי פעם בבתי קפה עם חברות, כשסביבנו לא מעט בחורות ולצדן עגלות שבתוכן תינוקות קטנטנים. על פניהן היה תמיד חיוך ומעל לראשן כמו הילה זוהרת. נראה היה לי תמיד שעבורן זה כיף.

      אמא ותינוק בבית קפה (ShutterStock)
      לי לסבול בכי של תינוק שאין לי שום קשר אליו? (אילוסטרציה: shuterstock)

      תמיד הקפדתי לשבת הרחק מהן. למה לי לסבול בכי של תינוק שאין לי שום קשר אליו? מה עשיתי רע? ואם התינוק ישן, אין ספק שהוא יתעורר כשהוא מלא כושר וכוח לצעוק עד שתסיימי את הקפה שלך.

      הכירו את משמרות הנדנוד

      אחרי שילדתי בכלל הבנתי את עצמי הרווקה מינוס ילדים, זאת שהתרחקה מתינוקות בבתי קפה שנים קודם לכן. מה הגליק הגדול בלדחוף עגלה במעברים צרים בין שולחנות וכיסאות, כשתמיד אחד הגלגלים ייתקע ברגל כיסא של אחד מיושבי בית הקפה. אותו יושב ייאלץ לקום כי לא יצליח להזיז את הכיסא אפילו מילימטר, בעוד האמא משייטת הלאה כשהיא לוקחת איתה תיקים של אנשים זרים, מפיות וכוסות.

      כשהיא סוף סוף עוגנת, המלצרית מבקשת ממנה "להזיז טיפה את העגלה, כי אין לי מקום לעבור". וזה עוד לפני שצריך להחליף לתינוק/ להאכיל אותו/ להרגיע אותו.

      פעם אחת כזאת בבית קפה הספיקה לי כדי שאבין שמה שכל האמהות בחופשת לידה עושות, ונחשב לצ'ופר האולטימטיבי של חופשות הלידה - פשוט לא מתאים לי. ישבנו בחוץ כי לא היה מקום בפנים לעגלה, אז עשן הסיגריות שמסביב עף אלינו וגרם לי לעצבנות קשה. התינוקת, שלא הבינה את הקונספט של ישיבה בבית קפה, נרגעה אך ורק כשעמדתי על רגליי ונדנדתי אותה מצד לצד.

      את הסלט שהזמנתי הצלחתי לאכול רק כשהדייט שלי החליפה אותי במשמרות הנדנוד. לדבר כמעט לא הצלחנו. הישיבה-עמידה הזאת בבית קפה היתה ממש מיותרת. מאז אני יושבת בית, מקבלת חברות בסלון בבגדים שלא אכפת שיתלכלכו, בלי הלחץ שהתינוקת תתחיל לבכות ותפריע לאחרים, שישלחו בי מבטים מאשימים (אם אתם שואלים אותי - בצדק), והקפה, התה והעוגה עלי. זה באמת כיף.