"העובדה שאני לא יודע מי אבא שלי, היא כמו חתיכה חסרה בפאזל"

"העובדה שאני לא יודע מי אבא שלי, מייצרת סימן שאלה שתמיד קיים", מספר עידן (שם בדוי), חייל בן 19 לאם שהביאה אותו לעולם באמצעות בנק הזרע. "יש חלקים בי - באופי שלי, במראה שלי - שאני לא יודע מהיכן הגיעו. זה כמו חתיכה חסרה בפאזל. הייתי רוצה להיפגש עם התורם ולו פעם אחת, לדעת מי הוא. כשהייתי ילד, סביב גיל 4 עד 7, חיפשתי דמות אב, ואחר כך זה דעך. הייתי ניגש לבחורים צעירים ברחוב ושואל: 'אתה מוכן להיות אבא שלי?' קינאתי בחברים שלי, שהיה להם אבא. היתה ילדה בכיתה, שכשרצתה לפגוע בי, קראה לי 'יא זרע'".

סיפורו של עידן אינו חריג בקרב ילדים שנולדו מתרומת זרע, ונמצאים כיום בגיל ההתבגרות או בגילאים מבוגרים יותר. אמנם בישראל רוב ילדי תרומת הזרע בישראל צעירים מאוד (בנק הזרע נפתח לרווקות בישראל ב-1988), אך המבוגרים שבהם - מדברים בחלקם במונחים דומים לאלה של עידן. כמוהו, הם מתארים תסכול נוכח אי הידיעה מי היה של אביהם הביולוגי, מה שמכונה בעגה המקצועית "תסמונת החור השחור".

ההערכה היא כי מדי שנה נולדים בישראל כ-300 תינוקות מתרומת זרע, כאשר רוב מוחץ מקרב הפונות לבנקי הזרע הן רווקות - הטרוסקסואליות או לסביות. על פי משרד הפנים, נכון ל-2014, רשומים בישראל 4,812 ילדים ללא אב (חלק ניכר מהם, ניתן להעריך, נולדו כתוצאה מתרומת זרע). ב-1980, לשם השוואה, היו רק 179 ילדים כאלה.

בניגוד לעידן, מאיה (שם בדוי), חיילת שנולדה לתורם זרע אנונימי בארה"ב, זכתה להיחשף לסט די נרחב של תכונות התורם - פריווילגיה שאינה נתונה לרוב ילדי בנק הזרע בישראל. האם האינפורמציה הזו סייעה לה להתמודד? ייתכן. "אני יודעת פרטים רבים על המראה החיצוני של התורם, שהיה סטודנט לאדריכלות ושאהב לשחק סקווש - כמוני", אומרת מאיה.

עדויות כמו אלה של עידן ומאיה פוגשות נשים המתכננות להביא לעולם ילד מתרומת זרע בנקודת רגישה. גם אם ירצו להעניק לילדיהן העתידיים את האפשרות להכיר את התורם בבגרותם – הן אינן יכולות לעשות זאת במסגרת בנקי הזרע הציבוריים בישראל. האופציה היחידה העומדת לרשותן היא לשלם אלפי שקלים על תרומת זרע חשופה, המגיעה מחו"ל (המוצעת בבנק הזרע של אסף הרופא, ובבנקי זרע פרטיים).

המשמעותה של תרומה כזו: התורם גלוי בפני הילד באמצעות תמונה ובגיל 18 הוא מקבל לידיו את פרטי ההתקשרות של התורם, ויכול ליצור עמו קשר. במילים אחרות, בישראל אנונימיותו של תורם הזרע נשמרת בקנאות, ומי שמעוניינת באופציה אחרת – צריכה לשלם, והרבה. זכויותיהם של הילדים, בכל מקרה, אינן מובאות בחשבון.

במדינות רבות בעולם מיישמים מדיניות שונה לחלוטין. מדינות כמו שוודיה, אוסטרליה, בריטניה, הולנד, נורבגיה ואוסטריה אוסרות באופן גורף על תרומות זרע אנונימיות, מטעמים של שמירה על זכותו של הילד להיחשף לשורשיו. עד כמה יש לייחס חשיבות לזכות זו של הילד?

פרופ' רות לנדאו, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, מייחסת לה חשיבות מכרעת. "זכותו של אדם לדעת את שורשיו הגנטיים", היא אומרת. "בישראל, 'מעצמת הפריון', אוהבים ילדים ומעודדים ילודה, אבל לא חושבים על הילדים אחרי שהם נולדים. אין שום סיבה שילדי בנק הזרע יופלו לרעה לעומת ילדים מאומצים, שיכולים לפתוח את תיק האימוץ בגיל 18 ולחפש אחר הוריהם הביולוגיים".

נאוה פרנס, שהביאה את בנה לעולם באמצעות תרומת זרע, מצדדת בעמדתה של לנדאו. "האנונימיות עבדה עבורי נהדר", היא מודה, "אבל היא לא עבדה עבור הילד. הוא שאל שאלות; הסתכל במראה ותהה מאיפה הוא בא, למה יש לו מאפיינים פיזיים ותכונות אופי ייחודיות, שאינן קשורות בי או במשפחה שלי", היא אומרת.

מנגד, ישנן כמובן גם אימהות הטוענות שילדיהן כלל אינם עסוקים בשאלות הנוגעות לזהות האב. לעתים שני ילדים שהובאו מתרומת זרע במשפחה אחת מגיבים באופן שונה לגמרי לעניין: האחד מוטרד מזהות האב, והאחר בכלל לא.

טענות מסוג אלה הגיעו לפתחה של ועדת מור-יוסף, שהתכנסה לדון בנושאי פריון והולדה בישראל ב-2010. כעבור שנתיים הציעה הוועדה (בראשה עמד מנכ"ל הדסה דאז, ומנכ"ל המוסד לביטוח לאומי היום, פרופ' שלמה מור-יוסף) לאמץ דפוס מאוזן יחסית הקיים בארה"ב, במסגרתו קיים מסלול תרומה פתוח, לצדו של המסלול האנונימי. המלצות הוועדה מעולם לא הגיעו לכדי יישום, אך בכל מקרה – מנהלי בנקי הזרע עמם שוחחנו טוענים כי אם יוקם כזה מסלול בישראל, הוא יישאר ריק. "תורמים חוששים מדי לפרטיות שלהם. זה לא יעבוד", הם מסבירים. אחרים חוששים שעצם ההיתכנות של מסלול חשוף, תגרום לבריחה של התורמים מהבנק. "אם יהיה מסלול חשוף בישראל - יקיץ הקץ על בנקי הזרע בישראל", אמר ד"ר שחר קול, המנהל של בנק הזרע ברמב"ם.

אבל הניסיון בשוודיה מוכיח כי מסלול התרומה החשוף לא הניא גברים מלתרום זרע, אלא פשוט שינה את הפרופיל הסוציו-אקונומי שלהם: תורמים צעירים המונעים בעיקר בידי תמריץ כלכלי, הוחלפו בתורמים מבוגרים ומבוססים יותר. עם זאת, בכמה מדינות אחרות באירופה שינויי חקיקה כן הובילו להידלדלות מאגרי הזרע. "הנושא של המסלול החשוף מפחיד אותי", אומר ד"ר יגאל מדג'ר, המייסד של בנק הזרע בתל השומר וכיום המנהל של הבנק הפרטי סופרם. "זה יביא אנשים שיהיה להם רווח משני כלשהו מהעניין, כמו אנשים מבוגרים, שלא מיצו נישואים. אני גם מזהיר את הנשים, שאני לא יודע כיצד יגיב התורם כשהילד ירצה לפגוש אותו. האכזבה אל מול הציפייה עלולה להיות עצומה".

פרופ' מור-יוסף מסביר כי הוועדה ביקשה לאזן בין זכויות הילד וטענת האימהות, מחד, לבין זעקת הרופאים, מאידך. "באו אנשים משני חלקי המתרס: מצד אחד היו הרופאים שמאוד חרדים מעניין המסלול הלא אנונימי, שעלול לדעתם להבריח תורמים כליל, ומצד שני נשים שאמרו שהן מעוניינות לתת לילד שלהן את האפשרות להכיר את שורשיו. היתה פה דילמה ובחרנו בדרך האלגנטית".

מי שבינתיים יוצאים מרווחים מרצונן של נשים במסלול של תרומה חשופה, הם בנקי הזרע הפרטיים בישראל כמו סופרם וקריובנק. ד"ר מדג'ר, סיפר כי 40% מהנשים המעוניינות בתרומת זרע מחו"ל, מעוניינות גם בתורם פתוח. "יש יותר שמעוניינות", הוא מסביר, "אבל הן נסוגות בגלל המחיר".

השאלה כיצד נראית התפתחותם החברתית, הפסיכולוגית והקוגניטיבית של ילדי בנק הזרע - בהשוואה לילדים אחרים - עדינה ומורכבת. אבל המחקר דווקא כן נדרש לה, והעלה ממצאים חיוביים ואופטימיים לרוב.

"כשמנכים מצב סוציו-אקונומי, לא מוצאים הבדל בתפקוד הלימודי והחברתי של הילדים האלו בהשוואה לאחרים, ולפעמים הם אפילו טובים יותר בשל ההשקעה ההורית הגבוהה", אומרת ד"ר רחל פסטרנק, סוציולוגית מבית הספר ללימודי משפחה, במסלול האקדמי המכללה למינהל.

"נעשו כמה מחקרים בעולם על ילדים מתרומת זרע שגדלים עם שתי אימהות לסביות", מוסיפה פרופ' סוזן גולומבוק, מהמרכז לחקר המשפחה באוניברסיטת קיימברידג', בריטניה. "הם מצאו שהילדים מתפקדים היטב ומצליחים בחייהם. המחקר גילה בעיות רק במקרים שבהם המשפחה שמרה את תרומת הזרע בסוד, והגילוי המאוחר הוביל לתגובה קשה".

אלא שצריך גם להביא בחשבון שמרבית המחקרים הפסיכולוגיים שנעשו עד היום על ילדי תרומות זרע, עסקו בגילים הצעירים, ופחות בגיל ההתבגרות, אז לרוב צצות שאלות. במחקר שפורסם ב-2010 בכתב העת Fertility and Sterility, מטעם האגודה האמריקאית לרפואת פריון, רואיינו 85 צאצאים אמריקאים לתורמי זרע בגילי 20-65. המחקר מצא ששליש מהילדים רואים באופן שלילי את האופן שבו הגיעו לעולם וש-60% מהם היו רוצים לפגוש את התורם פעם אחת, או לפתח עמו יחסים.

"אני רוצה למצוא את אבי הביולוגי כי הוא חלק חשוב מחיי", אומרת אחת ממשתתפות הסרט העצמאי-אמריקאי "יום האב האנונימי" (Anonymous Father's Day), שיצא ב-2012 והופק בידי הארגון האמריקאי The Center for Bioethics and Culture. "אני רוצה להסתכל לו בפנים, או לפחות לראות תמונה שלו, ואני יודעת שאראה את עצמי. אני רוצה לדעת מה הסיפור שלי, אני רוצה שהילדים שלי יידעו מאיפה הגיעו".