כוחה של סליחה: למה חשוב לסלוח – ואיך זה קשור לבריאות שלכם?

יום כיפור הוא הזדמנות טובה לתרגל סליחה – ובמיוחד כזו המגיעה מעומק הלב. שלל מחקרים מדעיים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שאנשים הצוברים טינה ומרמור לאורך שנים נוטים להיות בריאים פחות - נפשית ופיזית - בהשוואה לאנשים שמוצאים את הכוח לסלוח, ולהשאיר מטענים כואבים מאחור.

למעשה, ישנם אנשים שהצליחו לסלוח אפילו לאנשים שפגעו בהם באופן הגרוע מכל. בין אנשים אלה תמצאו את רובי דבלין, שביקשה לסלוח ולהתפייס עם משפחת המחבל שרצח את בנה דיוויד דמלין ב-2002; נלסון מנדלה, שסלח לשוביו בכלא הדרום אפריקאי; וטרי ווייט הבריטי, שהיה שבוי חיזבאללה במשך חמש שנים בשלהי שנות ה-80, וחזר ללבנון לפני כמה שנים בכדי להתפייס עם שוביו. בראיון שנתן ווייט לגרדיאן בנושא, ב-2012, הסביר כי החליט לחזור ל"זירת הפשע", כדי "להגיד שהעבר הוא העבר. יש להניח לו. הדרך היחידה קדימה היא באמצעות הסליחה".

סיפור מדהים לא פחות מופיע בספר חדש בשם "ניצחון הלב: סליחה בעולם לא סלחן" (Triumph of the Heart: Forgiveness in an Unforgiving World), אותו כתבה העיתונאית והסופרת האמריקאית מייגן פלדמן-בטנקורט. הספר נולד בעקבות מפגש שקיימה פלדמן-בטנקורט עם עזים קאמיסה, בנקאי השקעות שאיבד את בנו היחיד טאריק ב-1995, כאשר היה סטודנט בן 20 ושליח פיצה. רוצחו של בנו השתייך לכנופיית רחוב שירתה בשליחים, כחלק ממשחק אותו כינו "להרים את איש הפיצה". קאמיסה החליט לסלוח לרוצח ולמשפחתו – ופלדמן יצאה בעקבותיו למסע שנועד לחקור את שורשיה והשלכותיה של הסליחה.

למרות היגון העמוק בו היה שרוי, קאמיסה התקרב למשפחת הרוצח ואף ייסד עמה ארגון המוקדש למניעת אלימות בקרב נוער בסיכון. מסקנתו הבלתי נתפשת של קאמיסה, כפי שהופיעה באחרונה ב-Telegraph הבריטי היו כי "ישנם קורבנות בשני צדי האקדח. החלטתי לסלוח לפני 20 שנה. זה הביא לי שקט". קאמיסה מצטט בהקשר זה את נלסון מנדלה, שנהג לומר: "טינה היא כמו לבלוע רעל ואז לקוות שיהרוג את אויבייך".

המדע מוכיח כי לא מדובר רק בדימוי. "מתברר שזה בדיוק מה שקורה בגוף", הסבירה פלדמן ל-Telegraph כחלק מכתבה שעסקה בנפלאות הסליחה, "נטירת טינה מגדילה את הסיכון למחלות לב. טינה גם פוגעת במוח".

אמנם אצילות נפש מהסוג שמפגין קאמיסה קשה לתפישה, אבל כפי שמראה פלדמן – מתברר כי היכולת לסלוח היא ללא ספק מיומנות ששווה לתרגל. בשנים האחרונות חוקרים מדברים יותר ויותר בשבחיה של הסליחה, וטוענים כי ביכולתה להיטיב לא רק עם הנפגעים, אלא גם עם הפוגעים. גם לא מעט אפליקציות מסוג Forgive For good החלו להציף את חנויות האפליקציה הסלולריות – וזוכות לפופולאריות.

הסגולות הרפואיות המיוחסות לסליחה: סיכון מופחת להתקפי לב; שיפור רמות הכלוסטרול בדם ואיכות השינה; והפחתת כאבים, לחץ דם, חרדה ודיכאון. ההכרה בערכה של הסליחה החלה כבר לפני עשרות שנים. עוד בשנות ה-80 גילה דבני אווין, רופא כוויות מניו אורלינס, כי מטופלים שהשתחררו מתחושות אשם בנוגע לפציעות שלהם – כלפי עצמם, או אחרים – החלימו מהר יותר בהשוואה למטופלים שנותרו כועסים או מרירים. מחקר חדש של אוניברסיטת מיזורי מצא שנשים מבוגרות, בנות 67 ומעלה, שסלחו לאחרים – נטו פחות לדווח על דיכאון בהשוואה לנשים שלא הצליחו לסלוח (הממצא לא נמצא תקף לגבי גברים).

וכמו שהסליחה טובה לבריאות – כך נטירת טינה רעה לנו. אחד מחלוצי חקר הסליחה שרואיין לספרה של פלדמן הוא ד"ר פרדריק לוסקין, מייסד "פרויקט הסליחה" של אוניברסיטת סטנפורד. לפיו, "כאשר אתה לא סולח – משתחררים בגוף כימיקלים המעוררים תגובה של סטרס. כאשר זוהי טינה כרונית - ואנשים חושבים על הדבר שמכעיס אותם 20 פעם ביום - הכימיקלים האלה מגבילים יצירתיות ומגבילים פתרון בעיות. הם גורמים לאנשים להרגיש חסרי אונים, כאילו הם קורבנות. כאשר הם סולחים, הם מנקים את המערכת".

פלדמן מדגישה כי סליחה אין פירושה להצדיק התנהגות נפשעת או להקל בעונשו של הפוגע. "תמיד חשבתי שאם אתה סולח למישהו, לא תוכל לחתור לצדק, או להגיש נגדו תביעה, וזה פשוט לא העניין. רק מכיוון שאתה סולח למישהו, זה לא אומר שאתה מוותר לו. ואני גם לא אומרת שאסור לכעוס", מוסיפה פלדמן. "כעס היא תגובה טבעית לכאב ולחוסר צדק. כעס מעורר לפעולה. הבעיות מתחילות כאשר כעס הופך לטינה ולמרמור שנעשים מסוכנים".

פלדמן הוסיפה כי "כשהפסקתי להאשים את העולם – זה שינה לי את החיים. סליחה לא עוסקת בעבר, אלא בעתיד. זה אומר לסלוח לא רק לאחרים, אלא גם לעצמך. במילים אחרות: אל תלקו את עצמכם עלה טעויות שביצעתם לפני שנה, או אפילו הבוקר".