ארוחת הערב: שעת ההאכלה בגן החיות

בשעה טובה ומוצלחת, בגיל הרך של שנה וחודשיים, הקטנצ'יק נכנס לגן. במילים אחרות, שמחה גדולה והילולה. לא עוד תכנון ובישול של 3 ארוחות ביום. אני יכולה סוף סוף לתלות את התרווד ולנוח על סירי הדפנה.

מישהו אחר ישבור את הראש על התקנת ארוחות הבוקר והצהריים (ואת הגב, על הנקיונות שנדרשים לאחריהן). ואני? לי רק נשאר לדאוג לארוחת ערב. פיס אוף קייק.

אם כבר נשארתי עם תחום אחריות כה מצומצם, של ארוחה אחת בלבד ביום (כאילו, חוץ מהעניין הפעוט והזניח של האחריות הכללית על גידולו, רווחתו וחינוכו של הילד) – אז לפחות אשקיע. מה לא נאמר בזכותה של ארוחת הערב המשפחתית? שהיא מסייעת לבסס הרגלי תזונה בריאים שמשתרשים לכל החיים, שהיא בונה את הביטחון של הילד ומחזקת את הדינמיקה המשפחתית.

בחיי, תעשו גוגל. לפי המאמרים, חוץ מפיתרון לסכסוך במזה"ת, ארוחת ערב משפחתית היא כנראה הפיתרון לרוב תחלואי העולם המודרני. בקיצור, החלטתי שאני חייבת לתת לילד שלי את היתרון הזה בחיים.

בעיני רוחי דמיינתי ארוחת ערב משפחתית מתורבתת. כולנו מסובים סביב השולחן בפינת האוכל, מנהלים שיחה קלה על ענייני היום. בעלי, מניח יד רכה על ידי ומשבח את המטעמים ששוב העליתי על שולחננו. בננו הקט יושב בכיסא האוכל שלו ואוכל בתאבון תוך שהוא מקשקש מילים ראשונות ומתוקות. אידיליה. בפועל, מה שמתרחש מדי ערב בביתנו הוא סוג של אסון הומניטרי בזעיר אנפין.

נתחיל מזה שארוחת "ערב" בלוח זמנים של פעוט אמורה להתרחש סביב השעה שש בערב, גג שבע. מבחינת מקום העבודה של בעלי מדובר באמצע יום העבודה בערך, כנראה. שכן, לעתים נדירות הוא מצליח להיות בבית בשעה כזאת.

נשארנו אני והקטנצ'יק. אלא שהקטנצ'יק כבר לא כל כך קטנצ'יק והוא חש עצמו ישות עצמאית. על כן, הוא מתעקש לאכול בעצמו ומסרב בתוקף לכל ניסיון שלי לסייע בידו.
צריך להבין שאכילה "עצמאית" של פעוט סביב גיל שנה פלוס היא עניין מאוד נזיל. כלומר, האוכל ינזל, יעוף וימרח לכל עבר ואין שום דבר שאת יכולה לעשות בנדון.

לצורך אכילה עצמאית שכזאת, אני ממליצה להצטייד ב-3 כפיות, לפחות. אחת בכל יד של הדיקטטור ואחת אצלך. הטריק הוא כזה: בזמן שהפעוט טובל את הכפיות בתערובת של גבינה לבנה, ביצה ועגבניה ומניף אותן בתנועות בוסריות ולא מספיק מיומנות לכיוון הכללי של הפרצוף שלו ו/או לכיוון המדוייק של הקיר שמאחוריו, עליך לנצל שניה של היסח דעת כדי להצליח להכניס כפית שלישית (זו שביד שלך) ועליה מעט מזון, לתוך הפה שלו. אה, ולקוות שהוא יבלע, ולא ירוקן עליך את תכולת פיו כעבור כמה שניות.

בין ביס לביס, אני מבצעת גיחות קרקעיות לרצפה ואוספת את נשורת הירקות שמקיפה את כיסא האוכל ברדיוס של כמטר וחצי. לפרקים אני אף נדרשת ליירט פיסות חביתה תלולת מסלול שמושלכות לעבר הסלון.

בשלב מסויים אני מבינה שהוד מעלתו ככל הנראה שבע וחווית האכילה התרבותית הזאת מסתיימת בפינוי בהול מכיסא האוכל ישירות לאמבטיה. שם אני טורחת על שליפת גושי קוטג' מהחיתול ומהאוזניים, פולה גרעיני עגבניה מהשיער (בעיקר שלו, אבל לפעמים גם שלי) ומחלצת שיירי ביצה מכל חריץ ונקב. למותר לציין שאני לא ממש מצליחה לאכול משהו בכל הסיפור הזה, אבל למי בכלל נשאר תיאבון?