מאיפה הוא הגיע? כאב השיניים הראשון שלי

סביב גיל 8-9 חודשים הקטנצ'יק (שכעת אנחנו שוקלים לשנות את שמו לשמנצ'יק) התחיל ממש לפרגן לבישולים שלי. המאזן של כמות האוכל שנכנסת לו לקיבה מול כמות האוכל שמתפזרת על הסביבה הקרובה בזמן האוכל השתנה, וכעת הכף כבר נוטה בבירור לטובתי.

ארוחת הבוקר שלו התבססה ממש יפה, ולרוב גם אחרי ארוחת הצהריים כבר אין צורך להשלים לו עם בקבוק. אם כי, הפרסער הקטן לא יסרב אם אציע לו לקנח באיזה 180 מ"ל גם אחרי ארוחת מוצקים יפה. כנראה שגם לתינוקות יש קיבה נפרדת לקינוחים.

עוד דבר שמסב לי נחת גדולה הוא הסקרנות שלו לטעום ולנסות כל מזון או משקה שהוא רואה. כבר אי אפשר לאכול לידו בלי שהוא ידרוש "האם!" וזה לא ממש משנה לו אם זה טילון, מלפפון או סתם כוס נס פושרת, שהכנתי לעצמי בבוקר ובינתיים הספיקה להתקרר ולהעלות קרום (קוראים לזה קפה אמהות. זה דוחה, אבל זה מה יש!).יש רק דבר אחד שמאיים על הזינוק המטאורי שאנחנו חווים בענייני האוכל: בקיעת שיניים.

איך תדעי לזהות שימים קשים של בקיעת שיניים לפניך? ובכן, אם הוא מרייר בכמויות כאלה שצריך להחליף לו חולצה פעם בשעה וחצי, מכרסם כפכפי הוויאנאס להנאתו, החניכיים שלו נפוחות, אדומות ומגורות, הוא מפסיק לישון בלילה (בהנחה שהוא אי פעם ישן בלילה) חוטף עליך קריזות של מתבגר וכמובן – חותם את פיו ומסרב לאכול... כנראה שהוא מוציא שיניים.

האמת היא שהחל מגיל חצי שנה, כל בכי/חום/פוק שהילד יעשה ייחשד אוטומטית כסימפטום שיניים. סטטיסטית, מדי פעם זה יהיה נכון.

כמו כל דבר כמעט שקשור בילדים – בטווח הארוך מדובר בעניין שיש לשמוח בו. הילד מוציא שיניים, ובקרוב יוכל לאכול וללעוס יותר סוגים של אוכל וגם יהיה עצמאי יותר באכילה. לא עוד מאכלים מרוסקים ומעוכים עד לבלי הכר.

שניצל, היר ווי קאם! בטווח הקצר, מדובר בשלב מחרב חיים ושגרה ברמות אטומיות. כל שגרת האכילה (ולפעמים גם השינה) משתבשת. וזה קצת מרגיש כאילו עשינו צעד אחד קדימה ושניים לאחור. הילד עומד בסירובו להכניס לפה כל דבר שיאלץ אותו ללעוס משהו על החניכיים הפצועות והדואבות שלו – ואי אפשר להאשים אותו.

בהיותי האם המסורה והאמפתית שאני, רצה הגורל ופיתחתי דלקת בשן בינה כלואה במקביל ליציאת הטוחנות הראשונות של בני. כך שהגורל דאג להבהיר לי עד כמה כאבי שיניים יכולים להיות ייסורי תופת עבור אדם מבוגר (גם אם הוא בעל סף כאב מגוחך, כמוני), אז על אחת כמה וכמה עבור תינוק קטן שלא מבין מה קורה לו בפה ומתי זה ייגמר. במפגן של הזדהות החלטתי לירות בכל התותחים כדי לנסות ולהקל על הקטנצ'יק, להלן מסקנותיי להתמודדות עם משבר השיניים:

חזרה לבקבוק – אין מה להתעקש על ארוחות מוצקים. הילד סובל, תנו לו בקבוק. הוא מקבל ארוחה נוזלית שלא צריך ללעוס. ואת מקבלת שקט נפשי, כי את יודעת שהבקבוק הזה הוא ארוחה מלאה. אחרי שיעבור זעם, אפשר לחזור ולבסס את ארוחות המוצקים.

קור ואהבה – דברים קרים מרגיעים חניכיים בוערות. אני הכנתי לקטנצ'יק שייקים על בסיס יוגורט ופירות והקפאתי אותם בתוך תבניות של שלגונים להכנה ביתית (אבל אפשר גם בתבניות של קרח). אפשרות נוספת היא להקפיא חתיכות פרי (רצוי פירות עסיסיים, כמו: אבטיח, מלון, תות, מנגו), ולשים אותן בטעימון רשת כדי שהבייבי יוכל למצוץ אותם בקלות ובבטיחות. ואפשר גם להחזיק במקרר באופן קבוע נשכני סיליקון, שאותם ניתן לשלוף. או שפשוט תתנו לו קצת גלידה. מה יש? שיתפנק.

משחות, תכשירים ומשככי כאבים – יש מגוון של משחות טבעיות יותר ופחות שמבטיחות להקל על כאבי שיניים. הניסיון שלי איתן הוא לא מזהיר, היות שהפה הוא אזור שנשטף ברוק כל הזמן (ותינוקות שמוציאים שיניים מריירים הר-בה), המשחות האלה לרוב לא מחזיקות מעמד ואין להן השפעה של יותר מכמה דקות. מה שכן, בלילות קשים שבהם כאבי השיניים מפריעים לקטנצ'יק לישון, אני נותנת לו משכך כאבים. אין שום סיבה שנוסף לכאבים, הוא גם יסבול מעייפות.

לזכור שזה זמני – כאבי שיניים יכולים להיות עניין מאוד מייסר גם עבור ההורים. הלילות משתבשים, השגרה הולכת לעזאזל וזה גם לא קל לראות את הילד שלך סובל ממשהו שאין לך שליטה עליו. אז חשוב להזכיר לעצמכם שגם זה יעבור. לרוב, אחרי כמה ימים קשים, תבצבץ לה שן קטנה, לבנבנה וחדשה ותסמן את סוף הסיבוב הנוכחי. שן אחת בחוץ, רק עוד 19 למנייאק.