צפו בריאיון עם הפסיכולוג אריאל הרטמן
תשע"ה הייתה סוערת עבור הישראלים. אחרי המלחמה בדרום שהתפשטה לכל הארץ, השנה נפתחה בנפילת הממשלה בפתאומיות לאחר שנה ושבעה חודשים בלבד, והמשיכה למערכת בחירות סוערת וזכייתו השלישית והמוחצת של בנימין נתניהו. היו כאן דיונים ציבוריים סוערים סביב השאלה "מיהו הישראלי?" שעוררו שדים עדתיים משנתם בבוידעם; הומלכו כאן מלכים תרבותיים וגם הוגדרו אויבים מרים; פרס ישראל כמעט נמחק מהלקסיקון בקול מחאת האומנים הגדולה, ושרת התרבות החדשה עדיין מדירה שינה מעיניהם; נחתם הסכם גרעיני עם איראן ודאע"ש החל לכבוש כל חלקה טובה מסביבנו. הרבה סיבות לדאגות הונחו על כתפי שמונת מיליון הישראלים שחיים כאן, לכן יצאנו לבדוק, מה נותר מאותן דאגות, מה באמת הטריד את הישראלים בשנה החולפת והאם יהיה טוב יותר?
"הדבר שהכי העסיק את המטופלים שלי השנה וגם ריגש אותי באופן אישי, הוא הטיפול בחיילים שנפגעו בצוק איתן", אומר ד"ר אודי אורן, פסיכולוג קליני ורפואי בעל קליניקה פרטית ברעננה. בנוסף לטיפול בפניות חדשות של אזרחים אליו לקליניקה הפרטית, הוא טיפל בלא מעט מילואימניקים לאחר צוק איתן במסגרת שירות המילואים שלו ביחידה לבריאות הנפש בצבא. "ראיתי את האנשים הכי טובים של החברה הישראלית, כמעט כולם היו אנשי מילואים שעזבו מאחור משפחות ועבודה והלכו להילחם למען המולדת. רבים מהם אמנם חזרו בריאים בגופם אבל לא בנפשם".
"הם התחילו לאבד יכולות ברמה האישית וגם ברמה המשפחתית", אומר ד"ר אורן ומפרט, "איבוד היכולות התבטא באיבוד ריכוז, הרבה עצבנות מול בת הזוג או הילדים, זה להיות הורים פחות טובים, לאבד עניין בתחומי עניין קודמים שלהם, בתחביבים שלהם, בכל הטוב שבחיים הנורמטיביים שלפני המלחמה. ההסבר לכך הוא חלק ממה שקורה לאנשים שסובלים מפוסט טראומה, הם חיים בעבר ובמלחמה ומתקשים לחזור לתפקוד הרגיל אחרי שחוו מה שחוו בשדה הקרב. זאת תופעה שקורית ללא מעט אנשים שחוזרים ממלחמות, והרבה פעמים התופעה הזאת לא זוכה למספיק תשומת לב כיוון שאנשים לא מודעים או לא יודעים שאפשר לעזור להם, ולהחזיר אותם במידה רבה למה שהיה בעבר. העובדה שיהיו כתבות על פוסט טראומה בעיתון או בטלוויזיה לא אומרת שאותו מילואימניק יפנה לשלטונות הצבא או לרופא שלו ויספר מה שעובר עליו, אלא פשוט יחיה את חייו ככה בלי לקבל עזרה".
אם תשע"ד הייתה שנה של מלחמה, תשע"ה הייתה שנה של התמודדות עם השלכותיה הכואבות והקושי שיוצרים הלחצים הכלכליים סביבנו.
אורן מספר כי בפברואר האחרון, כחצי שנה לאחר תום המלחמה, הוא העביר למילואימניקים שאכן פנו לעזרה טיפול אינטנסיבי בן שבוע בשיטת "EMDR" שיטת טיפול ממוקדת בטראומה שנכנסה לקליניקות בארץ לפני כ-15 שנה, אך לצה"ל היא נכנסה לא מזמן. "אני מודאג כבר הרבה מאוד שנים מהשפעת מלחמות ישראל על מצבם הנפשי של חיילים בסדיר ובמילואים, וההשלכות על החברה הישראלית, כי בסופו של דבר הצלקות של המלחמה ממשיכות להשפיע על החיים שלהם והסביבה שלהם גם עשרות שנים לאחר מכן. אותי ריגש לראות את המטופלים שלי לא רק בוכים על מר גורלם אלא עושים מעשה שיכול להוביל לשיפור משמעותי אצלם", הוא אומר.
"היה לי בחור מילואימניק, קצין ביחידת חי"ר, שנקרא לשירות פעיל בזמן המלחמה ונחשף לכל מיני דברים קשים, אבל דווקא האירוע הכי קשה לא היה תוך כדי לחימה אלא בשטח כינוס, אחרי שיצאו מעזה, כשנודע לו שחבר טוב שלו, שהיה מפקד בדרגה בכירה, נהרג", מספר אורן על מקרה אחד שזכור ממש. "המוות של החבר הזה רדף אותו במשך חודשים, השפיע בצורה משמעותית על תפקודו בעבודה, היה לו קשה להתרכז, למרות שהוא בחור אנרגטי ומוצלח, פתאום כלום לא משך אותו, ישן רע מאוד, היו לו סיוטים, פלשבאקים, שזה קלאסי לפוסט טראומה. בנאדם שיש לו זוגיות מושלמת והוא אבא טוב, פחות ופחות תפקד. בעבודה איתו עלו גם זיכרונות מהשירות הצבאי שלו בעבר שבו שירת בלבנון, חווה דברים קשים, והכול התחבר לו. הוא הגיע אליי דרך יחידת המילואים שלו ועבדנו ביחד שבוע שבסופו ההרגשה שלו הייתה טובה יותר, וגם לאחר חודש מעקב ראינו שיפור משמעותי בהרגשה שלו ובתפקוד. לא שהעצב של המוות פחת אבל הוא הפסיק לנהל לו את החיים".
"המפגש איתם חיזק אצלי את המחשבה עד כמה לשירות הצבאי שלנו יש השפעה על החיים הבוגרים שלנו", אומר אורן. "בקליניקה הפרטית שלי יצא לי לעבוד עם קצינים בדרגות יחסית נמוכות אשר להפתעתי הרגישו אחריות ואשמה מאוד כבדה על כך שלא הצליחו להחזיר את כל החיילים בבסיס שלהם הביתה, למרות שלא פיקדו עליהם. צריך לזכור גם שמשרתי יחידת המילואים הקרבית הם אנשים בעלי תחושת מחויבות גדולה לביטחון המדינה, ליחידה, לחברים שלהם ליחידה. גם אם הם חווים פוסט טראומה הם לא יאשימו את הצבא בצרותיהם, לכן גם חלקם הגדול בכלל לא פונה לצבא אחרי שמסתיימת המלחמה לקבל עזרה".
יותר אנשים פונים לפסיכולוגים
אורן מציין לטובה גם את השינוי המחשבתי בקרב מטופליו החדשים והוותיקים בקליניקה הפרטית, בהתייחסות למצבם הרפואי הפיזי. "נתקלתי השנה ביותר מקרים של אנשים שפנו לעזרה פסיכולוגית סביב בעיות שבעבר היו פונים איתם אך ורק לטיפול רופא. יש הבנה רחבה יותר היום לתפקיד של פסיכולוגיה בבריאות הפיזית של מטופלים, במחלות למשל, ומודעות למגבלות של הרפואה המערבית וגם האלטרנטיבית בטיפול בבעיות מהסוג הזה".
גם נעה ביצ'קוב, פסיכולוגית קלינית בעלת קליניקה פרטית בהוד השרון, המקבלת אליה גם מבוטחי קופת חולים מכבי, מאשרת כי מטופליה התעסקו רבות בדאגות סביב המלחמה ולאחר מכן, וכן היו גם סיטואציות מוזרות עבורה כפסיכולוגית בעת המלחמה. "היו פה לא מעט אזעקות, טיפלתי בהורים לילדים קטנים שהיו עם חרדות שנמשכו עד החורף, מבוגרים צעירים שלחמו בצוק איתן או שחברים שלהם לחמו, אבל חוויתי את המלחמה גם מבחינתי, לשבת עם מטופל באזעקות שהיו, זה משהו שלא חוויתי מעולם מקודם, כמטפלת נקרעתי בין הרצון להיות בבית עם הילדים בזמן האזעקה לבין להיות עם המטופל בחדר. הילדים של המטפל והמטופל בבית, המחשבות שמעסיקות אותך, אם ירדו למקלט או לא, זאת חוויה ששוברת את הסטינג הטיפולי ויוצרת בחירה שצריך לעשות באותו הרגע", היא מספרת.
אך נדמה כי מה שהעסיק רבים מהישראלים בהם טיפלה, היה הדרמה הגדולה של שבאה לאחר המלחמה. דווקא מערכת הבחירות ותוצאותיה היו עבור חלק מהמטופלים הרות גורל ממש. "יש כל מיני זרמים פוליטיים כאלו ואחרים, אבל ראיתי שאחרי הבחירות הייתה פתאום עלייה במחשבות על הרילוקשיין ושינויי מגורים, והרגשתי שהייתה עלייה ברמת הדיון סביב עזיבת הארץ. הם התייעצו איתי על זה, כי החלטה כזאת משפיעה על חוויות היציבות, השורשיות, וגם על הזהות שלנו. אדם שחווה עצמו כציוני ונוצרות אצלו מחשבות נורא חזקות לעזוב את הארץ - זה יוצר אצלו טלטול מסוים. ראיתי איך הבחירות עשו רעש חודש-חודשיים לאחר מכן בטיפול, ואלה שהשאלה עלתה אצלם יותר חזק היו מי שהייתה להם האופציה ולא היו מרוצים מתוצאות הבחירות".
כפסיכולוגית, נמנעה ביצ'קוב מהשמעת דעותיה הפוליטיות וניסתה לפצח את הבעיות שהעלו מטופליה לגבי סוגיית הבחירה. "אני מבינה את זה כ'שינויים מבחוץ' שמנפצים עמדות ותפיסות, וצריך לארגן מחדש את עצמך ואת הסביבה שלך", היא אומרת, "התייחסתי לזה כתהליך בחירה שצריך לעבוד עליו, ולעבוד גם על שייכות. אם מדובר על זהות והיחס למדינה, אז המטופל שואל את עצמו האם זאת המדינה האידיאלית שלי וככה היא צריכה להיות, לעומת המציאות כמו שאני חווה אותה? ולפעמים זה ממש שחור ולבן וצריך למצוא את הגישור".
שרון אגם, פסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית חינוכית ובעלת קליניקה פרטית בתל אביב, שוברת את רצף ההתעסקות בפגעי המלחמה והבחירות, ומעלה סוגיה אזרחית אחרת לגמרי, שנתקלנו בה ביתר שאת ב-2011 לאחר המחאה החברתית הגדולה: החרדה הכלכלית ויוקר המחיה בישראל. "הרושם העיקרי שלי הוא שיש עלייה בפניות של אנשים צעירים על רקע תחושות חרדה. מדובר במטופלים סביב גילאי ה-30, חלקם בשלב התואר הראשון או לקראת התואר השני, שמדווחים על תחושות חרדה כלליות, של סטרס וקשיי ריכוז, והתרשמתי שזה נובע משני דברים מרכזיים - מפרפקציוניזם ומצורך בשליטה. כלומר אין להם כלים להתמודד עם זה שלא קיבלו את 'המדליה', וזה מוביל לחוסר גמישות וצורך נוקשה בשליטה".
המקרים עליהם מדברת אגם עוסקים סביב חוסר סיפוק מהתפקוד של הסטודנטים שלה בתחום האקדמי, אך לא רק. "זה הכול סביב איבוד שליטה. המצוקה העיקרית נובעת מההתנגשות בין המיתוג העצמי שאני רוצה לעצמי לבין האותנטיות שלי. יש הישענות גוברת על 'מראית העין' , פייסבוק נניח, מייצג את מראית העין בצורה קיצונית, את המיתוג שעובר עלינו אתה תמיד מחייך ומאושר ויש לך מלא חברים ואתה על גג העולם. זה תפס תאוצה בשנה האחרונה, אני רואה בקליניקה שלי הרבה מקרים של לחץ חזק במיתוג מצד אחד, ומצד שני אין את הכלים להכיר את החומרים האמתיים מהם אנחנו והחיים האמתיים בנויים. השנה זה התגבר, אולי כי אנשים מחפשים את היציבות תחת הלחצים הכלכליים שסביבנו".
אמנם ימי מחאת יוקר המחיה רחוקים מאיתנו, אבל המצב הכלכלי משפיע על הציבור יום יום ומדאיג לא מעט מאיתנו. "אינני סוציולוגית אבל המטופלים מספרים לי את התכנים הפרטיים שלהם ואני שומעת בעיקר על הצד הכלכלי, על הקושי לשלם שכירות, להרים משפחה שאפשר לפרנס אותה", מספרת אגם. "מי שאין לו גב מההורים בבעיה, זה לפעמים אפילו משפיע על בחירת בני זוג או מעיב על זוגיות באופן כללי", מספרת אגם. "גם כשקיימת תקשורת טובה, קרבה רגשית או משיכה מינית, כשחסר הפרמטר של השקט הכלכלי זה יכול להפיל קשר. הבחירה של הבן אדם בסופו של דבר היא פרטית - אם חסר לו שקט כלכלי או חשובה לו יותר קרבה רגשית. אני לא יכולה להשפיע על יוקר המחיה בארץ", היא צוחקת, " אז אני מנסה לעזור לו להבין שלא רק השקט הכלכלי יביא אותו אל האושר, ושזוגיות טובה מורכבת מעוד פרמטרים".
