פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תתקדמו: לא להאמין שזה עדיין קורה בבתי חולים בישראל

      נכון שמערכת הבריאות הציבורית בישראל נחשבת לאחת הטובות בעולם, אך בכמה מהקריטריונים החשובים ביותר אנחנו עדיין מפגרים. אחרת איך תסבירו את העובדה שהומואים עדיין לא יכולים לתרום פה דם?

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      מערכת בריאות טובה. אבל לא מעולה (צילום: shutterstock)

      למערכת הבריאות בישראל יתרונות רבים הגורמים לה להתבלט לטובה גם בהשוואה בינלאומית. היא שוויונית באופן יחסי ומציעה שירותי בריאות מתקדמים לכל אזרח במדינה. גם כוח האדם שלה – רופאים, אחים ואחיות ומטפלים פרא-רפואיים – ברובו איכותי, מיומן ומסור מאוד. עם זאת, ישנם עוד לא מעט תחומים שבהם מערכת הבריאות שלנו נתקעה מאחור, או טרם הצליחה לפתח שיטות התמודדות מספקות, בכדי לממש את הערך העליון העומד בבסיסה: בריאות שוויונית וטובה לכולם. הנה כמה דוגמאות שלא היינו מצפים לראות בשנת תשע"ו במערכת הבריאות שלנו.

      1. לידה טבעית? לא אצלנו

      כן, בישראל 2015 – וביגוד למדינות רבות – נשים המעוניינות ללדת באופן טבעי נאלצות לוותר על השאיפה הזו, או לחלופין, לירוק דם בדרך אליה. נתחיל בהסבר: לידה טבעית אינה רק לידה שלא מעורב בה אפידורל, כי אם לידה שאין בה כל התערבות רפואית – לא זירוז, לא מכשירים, לא זריקות. כדי להשיג לידה כזו, נשים בדרך כלל זקוקות לסביבה אינטימית ולטיפול רציף על ידי מיילדת צמודה.

      הבעיה היא, שנשים בישראל לא יכולות לקבל תנאים מתאימים ללידה טבעית, אלא אם יפנו לבתי החולים הפרטיים – שהינם ספורים. הסיבה העיקרית לכך: עומסים גבוהים בחדרי לידה, המובילים לכך שמיילדת אחת מטפלת בדרך כלל בשתיים-שלוש יולדות במקביל. בנוסף, הגישה הרפואית השלטת בחדרי הלידה היא מכשירנית, מה שדורש מנשים להיות אסרטיביות באורח יוצא דופן אם הן מעוניינות בלידה מסוג שונה. "יותר קשה ללדת בלידה טבעית כאשר אין לך טיפול רציף של מיילדת, המקנה תחושת ביטחון ומספקת מענה לכל הצרכים", אומרת דבי גדל-בר, מזכירת ארגון המיילדות בישראל.

      עד 2014 דווקא היו פתרונות: בכמה בתי חולים, כמו שיבא ואיכילוב, נפתחו מרכזים ללידה טבעית, שהציעו לנשים שירותי מיילדת פרטית בתשלום. "במרכזי הלידה", כך נכתב בנייר עמדה של ארגון המיילדות בישראל ממאי 2015, "עבדו מיילדות בכירות אשר התמחו במתן טיפול ותמיכה באישה בלידה טבעית, ובעיקר, נמצאו לצד היולדת במהלך הלידה מרגע תחילתו של השלב הפעיל ועד לאחר הלידה".

      לידת בית באמבטיה בבית (ShutterStock)
      יותר נשים בוחרות ללדת לידה טבעית בבית (אילוסטרציה: shutterstock)

      אלא שבינואר 2014 התקבלה במשרד הבריאות החלטה כי שירותי המיילדת הפרטית אסורים, שכן הם חופפים לבחירת רופא בתשלום בבית החולים – שירות שגם הוא אסור (בבתי חולים שאינם פרטיים). בעקבות ההחלטה, נסגרו כל מרכזי הלידה הטבעית בישראל, לבד מאלה שנמצאים בבתי החולים הפרטיים כמו הדסה, לניאדו ואחרים.

      התוצאה: בפני נשים המעוניינות ללדת באופן טבעי, עומדות כיום אופציות מעטות בלבד. "לצערנו חלק מהנשים שילדו בעבר במרכזי לידה טבעית, חשות שאין להן לאן ללכת. חלקן בוחרות ללדת בבית. הדבר הנכון הוא לאפשר לנשים ללדת איך שהן רוצות", אומרת גדל-בר. עמדתו הרשמית של ארגון המיילדות היא כי האפשרות ללדת באופן טבעי צריכה להינתן לכל הנשים, ובכל בתי החולים. "יולדת המעוניינת בלידה טבעית (וכאשר מצבה הרפואי מאפשר זאת) תהיה זכאית לקבל בכל בית חולים ציבורי את התנאים הדרושים למימוש רצונה זה, ובכלל זה טיפול רציף של מיילדת החל מהשלב הפעיל של הלידה". לרוע המזל, הסיכוי כי אפשרות זו תמומש, נראה כיום קלוש למדי.

      ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "משרד הבריאות לא הורה על סגירת מרכזי הלידה הטבעיים, כי אם על הפסקת שרותי מיילדת אישית. אין קשר בין שני סוגי השירות. שרותי מילדת אישית, אינם תנאי לשירותי 'לידה טבעית', והכריכה בין שני סוגי השירותים היא מוטעית ומטעה. בימים אלה, בוחן המשרד את השירותים הניתנים בבתי חולים שונים בארץ בתחום הלידה הטבעית ופועל לגיבוש הנחיות מקצועיות ביחס לניהול שרותי לידה טבעית, מתוך הנחה שסטנדרטיזציה בנושא תוביל לכך שבתי חולים נוספים יציעו שרות זה ליולדות, ללא תלות ברצונן או ביכולתן לשלם תשלום נוסף מכיסן".

      2. הומואים לא יכולים לתרום דם

      אם מביאים בחשבון שעד 1988 יחסי מין הומוסקסואלים נחשבו בישראל לעבירה פלילית – הרי שגם לא צריך להתפלא על כך שזה כמה עשורים, ישראל אינה מתירה להומואים לתרום דם. ליתר דיוק, נוהלי בנק הדם של מד"א, המאושרים על ידי משרד הבריאות, אינם מתירים לגברים לתרום דם – אם הצהירו בשאלון מקדים כי קיימו בעבר יחסי מין הומוסקסואלים. בין היתר, מד"א אוסר על תרומות דם גם מחולים קשים, ממשתמשים בסמים ומאנשים שביצעו קעקועים, בשל החשש שנדבקו במחלות ונגיפים שונים, לרבות איידס.

      מאחורי האיסור הגורף הזה, עומדת סטטיסטיקה יבשה. זו קובעת כי שכיחות האיידס בקרב הומואים גבוהה יותר מאשר אצל הטרוסקסואלים, אף שרק לאחרונה המרכז לאימות בדיקות HIV בארץ חשף עלייה מדאיגה של 75% בהידבקות הטרוסקסואלים בנגיף הגורם למחלת האיידס לשנת 2014. יחד עם זאת, החשש מפני איידס המסתתר במנות דם, מועצם על ידי העובדה שבמשך כמה חודשים אחרי ההידבקות בנגיף – הוא אינו ניתן לאיתור בדם.

      בכל העולם זקוקים לתרומות דם – ובמקביל, חוששים מאיידס – ובכל זאת הצליחו למצוא פתרון המאזן בין צרכים רפואיים לחברתיים. הפשרה שהושגה ברוב מדינות המערב: הן אינן אוסרות על הומואים לתרום דם באופן גורף, אלא מבקשות מתורמים להצהיר שלא קיימו יחסי מין הומוסקסואלים בטווח של שנה עד חמש שנים. בבריטניה, למשל, משנת 2011 ההתניה להתנזרות ממין הומוסקסואלי תקפה לשנה.

      הרציונל למגבלה מסוג זה פשוט: אם הומוסקסואל לא קיים יחסי מין כמה חודשים טובים, הרי שלו היה נדבק בנגיף – ככל הנראה היה מגלה זאת בטווח הזמן הזה. שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן הכירה בצורך להתאים את הנוהלים למודל המקובל במערב, וניסתה להוביל מהלך לשינוי – אך זה לא הבשיל בסופו של דבר.

      בדיקת דם. אילוסטרציה (ShutterStock)
      האם בישראל מוכנים לעבור לנהלים כמו שקיימים באירופה? (צילום: shutterstock)

      עו"ד עדי ניב-יגודה, מומחה למשפט רפואי ומרצה בבית ספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מציין כי הוא תומך בהסרת האיסור הגורף על תרומת דם מהומוסקסואלים בישראל, תוך מעבר למדיניות של התניית התרומה בהתנזרות לכמה שנים. "גם המצב הקיים כיום טומן בחובו סיכון", אומר ניב-יגודה. "מדובר בסיכון שבו אנשים משקרים בשאלונים בכוונה – כלומר הם אינם מצהירים על עצמם כמי שמשתייכים לקבוצת סיכון, מתוך מחאה או נקמה. הפוטנציאל לנזק במצב זה גדול עוד יותר מהסיכון שמנת דם תהיה נגועה באיידס. כאשר מנתקים את הסטטיסטיקה מקונטקסט, היא מעמיקה סטיגמות חברתיות כנגד הומוסקסואלים ומייצרת הדרה חברתית. המרחק מהחלטה כזו ועד השימוש במילה 'הומו' כקללה, הוא מאוד קצר".

      אך האיסור על תרומת דם מהומוסקסואלים אלא אם יתנזרו ממין לתקופה ארוכה אינו ריאלי. מדוע שאנשים יתנזרו ממין לשנה, או אפילו לחמש שנים – רק כי הם רוצים לתרום דם?

      "נכון מאוד. זה לא מציאותי ואף לא ראוי לצפות מאדם זה או אחר להימנע מקיום יחסי מין כתנאי לתרומת דם. יחד עם זאת, מבחינה חברתית יש הבדל מהותי בין שלילה גורפת ומוחלטת לתרום דם בשל פרקטיקה מינית שמבוססת על נטייה מינית, לבין הגבלה זמנית שמטרתה לצמצם סיכונים. בפועל גם ההגבלה הזמנית בעייתית לכשעצמה".

      ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "העניין יובא לדיון בהנהלת המשרד".

      3. זמן ההמתנה לרופא מומחה: שבועות עד חודשים

      כל מי שנזקק בשנים האחרונות לסיוע דחוף של רופא מומחה, מכיר היטב את הקושי העצום לקבל מענה מידי. התורים בקופות החולים נקבעים כמעט תמיד כמה שבועות מראש, וגם כאשר מדובר במקרים דחופים – רופאים טוענים כי ידיהם כבולות. א', למשל, המובטחת בקופת החולים מכבי, מספרת כי התור הקרוב ביותר שהצליחה לקבוע עבור בנה אצל פרוקטולוג הוא לעוד שבועיים, וגם זאת לאחר תחנונים. "בני צעיר, ויכול לעמוד בזה – אך מה יעשו קשישים?".

      דו"ח שפירסם משרד הבריאות ב-2014 בנושא "אי-שוויון בבריאות וההתמודדות עמו", פרט את התחושות של כולנו למספרים. על פי הנתונים שהוצגו בו, זמן ההמתנה הממוצע לרופא מומחה בקהילה הוא שלושה שבועות, וטווח ההמתנה נע בין שבועיים לשישה שבועות (תלוי בשכיחות ההתמחות). דו"ח נוסף שפירסמו "רופאים לזכויות אדם" ב-2009 – ומסתמן כרלוונטי גם כיום – הצביע על פערים גדולים בזמני ההמתנה בין אזור המרכז לפריפריה. למשל: המתנה של 24 ימים למומחה ריאות במחוז דרום של קופת החולים מאוחדת, בהשוואה להמתנה של ימים ספורים בשאר המחוזות.

      קופת חולים מאוחדת (מגד גוזני)
      כמה זמן תחכו לרופא מומחה? (צילום: מגד גוזני)

      הסיבה לזמני ההמתנה הארוכים: מחסור כללי ברופאים בישראל, וברופאים מומחים בפרט; היעדר תכנון של התמחויות ברמה הלאומית, כך שיענו על צרכי הציבור ולא רק על צורכי הרופאים; והנטייה של רופאים לתעדף את הקליניקה הפרטית, על פני זו בקופת החולים (או על פני עיסוקיהם בבית החולים). "כפי שהדברים מתנהלים כיום, התחושה היא שאי אפשר לבנות על המערכת", אומר עו"ד ניב-יגודה. התוצאה, כידוע, עגומה: בעלי הממון פונים לרפואה פרטית, וכל השאר – משלמים על אי הזמינות בבריאותם.

      ובלי מילה על הזקנה במסדרון.

      4. מנהלי בתי החולים בישראל: 22 גברים – 2 נשים

      בתקופה שבה יותר ויותר מנהלות בישראל מפלסות את דרכן לצמרת בענפי הפיננסים והבנקאות (רוב מקרב מנהלי הבנקים, למשל, הם נשים) – ניתן היה לצפות גם לתזוזות דומות בתחום הרפואה. אבל אם נסתכל על 24 בתי החולים הכלליים בישראל, נגלה שכמעט כולם נשלטים ביד רמה בידי גברים, ורק בשניים מתוכם (שניהם בצפון אגב) נמצא מנהלות נשים. מדובר בד"ר חן שפירא, המנהלת של בית החולים כרמל בחיפה ופרופ' אורנה בלונדהיים, המנהלת של בית החולים העמק בעפולה.

      בשורה התחתונה, על אף שרוב הרופאים כיום הן רופאות – נשים נוטות לבחור בהתמחויות שונות בהשוואה לגברים (פעמים רבות, משתלמות פחות כלכלית) וגם נוטות פחות להשתלב בתפקידי ניהול בכירים במערכת הבריאות, כמו מנהלות מחלקה. כמו כן, מעולם לא היתה אשה בתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות או קופת חולים.

      מציאות זו גם מכתיבה פערי שכר גדולים בין רופאים לרופאות. על-פי מחקר של משרד הבריאות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומכון ברוקדייל מ-2014, השכר הממוצע של רופאות בישראל נמוך ב-36% מהשכר הממוצע של רופאים.