פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סוחבת על הידיים: איכס בטטה

      הבקבוק כל כך זמין ונוח להפעלה והירקות, מתברר, לא מתאדים ונמעכים מעצמם וגם דורשים תשומת לב ואחזקה שוטפת. ליאת לב מתחילה בעל כורחה את שלב הטעימות ומגלה, כמו הרוב, שזה תיק

      תינוקת אוכלת (ShutterStock)
      אולי עם בננה זה יילך יותר טוב? (Shutterstock)

      כמה שמחתי כשקראתי שמשרד הבריאות ממליץ להתחיל את שלב הטעימות הראשונות לתינוקות בגיל חצי שנה, בשונה מהמלצתו הקודמת – בגיל ארבעה חודשים. מבחינתי כמה שיותר מאוחר, יותר טוב. הבקבוק מוכר, פשוט להפעלה, עושה את העבודה מצוין, והתינוקת מתה עליו. לעומת זאת, כל עניין ההאכלה מלחיץ אותי ואני שמחה לדחות את הקץ.

      אבל בביקור בשבוע שעבר אצל אחות טיפת חלב, היא שאלה אם כבר התחלתי. אמרתי שלא. אמרה במבט רציני שכדאי להתחיל. אין ברירה, חשבתי לעצמי, אפילו הרשויות כבר מתערבות. מטיפת חלב הלכתי לירקן וקניתי בטטה וקישוא. הנחתי אותם על השיש, אותה במיטה, ואת עצמי מול אתרי אמהות טריות כדי להבין מה עושים עם הבטטה והקישוא.

      אופן ההכנה נשמע פשוט: לאדות, למעוך ולהגיש פושר. והנה מגיע הקאץ': להגיש עד שעה מרגע ההכנה, אחרת כל הוויטמינים הולכים. יש הקלה אחת: ניתן לשמור במקרר עד יומיים. החלטתי להכין מאוחר יותר, כשהתינוקת תתעורר, כדי שהרסק יהיה טרי ובריא. כשהיא התעוררה, שכחתי מהירקות שהמתינו בסבלנות לתורם, וכשנזכרתי, כבר היה מאוחר מדי, והבקבוק היה כל כך נגיש.

      מדי יום הבטחתי לעצמי שהיום מתחילים, אבל מדי יום לא היה לי כוח ללמוד איך מאדים, לתזמן את האידוי שיתאים לזמן העירות שלה, לגייס כוחות ללכלוך שבטח יישאר אחרי ההאכלה, ומעל הכל פחדתי מהאפשרות שהיא לא תרצה לאכול, ואז לא אדע מה אני אמורה לעשות.

      בטטה (ShutterStock)
      התביישו ונרקבו להן על השיש. בטטות בתוליות

      לפחות ניסיתי

      אתמול השלכתי לפח את הבטטה והקישוא הבתולים והרקובים וקניתי חדשים. זהו, היום זה קורה, אמרתי בלבי, אין ברירה, עד מתי תשתה התינוקת מבקבוק? כל היום היבטתי בהם, כאילו שהם יאדו, ימעכו ויקררו את עצמם, ובערב, כשכבר נגמרו כל התירוצים, שלפתי את הסיר, הרתחתי מים, קילפתי, חתכתי, הנחתי במסננת, נעצתי, ריככתי, ציננתי, מעכתי, ערבבתי, ומכל היציקה הזאת העברתי כף אחת בלבד לקערית.

      את הקטנה הושבתי בטרמפולינה שלה, עטפתי את צווארה בסינר ואת הרצפה בעיתונים. חזרתי בהתרגשות כשאני נושאת ביד אחת הכוס שבתוכה עיסת בית כלא כתומה, וביד השנייה כפית חמודה בצבע אדום עם ציור של לב. ישבתי על הרצפה מולה, והיא ליוותה אותי במבטה. סקרנות זה טוב. קירבתי את הכפית לפיה הקטן, והיא פתחה אותו מעט, שלחה קצה לשון ורודה ומתוקה, טעמה, הרהרה קצת והחליטה שלא מתאים. וזהו.

      באתרים כתוב שאסור להתייאש, ולוקח זמן לתינוק להתרגל לטעם החדש, ולאמא ללמוד מה אוהב התינוק שלה. לא התייאשתי, וניסיתי שוב בבוקר ובצהריים, ללא הצלחה. הפעם היא לא הסכימה אפילו לפתוח את הפה. ויתרתי לה, והכנתי לה בקבוק, שבשבילו היא פתחה את הפה בלי שום בעיה. מחר אנסה שוב, אולי היא תסכים לאכול בננה? מקסימום אשתמש ברסק ללחם בננות, ובכל מקרה אדע שעשיתי וי על להתחיל עם הטעימות הראשונות.