לפני שנים מספר ראיינתי בתכנית הרדיו שלי את חברת הכנסת של יחימוביץ'. היא הסבירה לי אז בלשונה הקולחת, הדעתנית והבלתי מתפשרת שאהוד ברק לא ראוי לעמוד בראש מפלגת העבודה הואיל והוא מתגורר במגדלי אקירוב, בדירת פאר ששוויה עשרות מליוני שקלים. אז, פסילת אדם לתפקיד ציבורי בשל חשבון הבנק שלו נראתה לי מוגזמת מדי ומופרכת בעליל. כל כך התנגדתי לדברים שלה שאפילו האשמתי אותה בחדירה לפרטיות ובגלישה לפרטים צהובים אודות ברק. היום אני יכול להבין אותה ולהתחבר לדברים שאמרה לי אז. הבעיה עם ברק היא בניתוק שלו מהעם, בבידול שטבע לעצמו, באטימות ובאוטיזם החברתי שהוא לוקה בו.
השבוע, החייל הכי מעוטר בצה"ל, סיבר את אוזנינו בעובדות הבאות: שלוש פעמים הייתה ישראל קרובה לתקוף באיראן ושלוש פעמים נבלמה. פעם אחת על ידי הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי שטען "שאין יכולת מבצעית", ופעם אחרת היו אלה השרים בוגי יעלון ויובל שטייניץ ש"נמסו" אחרי ששמעו את התוכנית לתקיפה. בנוסף, הוא צוטט אומר ש"ביבי חלש ואין לו אומץ ללכת עד הסוף". טו מאץ אינפורמיישן.
נרקיסיזם שלא יודע שובע
ברק, שמודע למגרעות שלו ולתלונות של אנשי חצרו על היותו בלתי אישי ולעיתים אף לא אנושי, ניסה להפוך את החסרון ליתרון ולאחר מכן לסיסמת קמפיין - "לא חבר, מנהיג". כאילו אמר אני דורש דיסטנס והיררכיה ולא מסוגל להתחבר עמכם מפני שאתם לא כישרונים כמוני, אנליטים, מנגנים על פסנתר רסיטלים שלמים או מרוויחים עשרות אלפי דולרים להרצאה אחת. מחק את המיותר. לדידו של ברק, יש הבדלי מעמדות, אבל הוא מוכן שימליכו אותו למנהיג. ובכן, מתברר שדם כחול יכול להיוולד לא רק בארמון בקינגהם אלא גם בקיבוץ משמר השרון, שם נולד אהוד ברק. ובמקרה הזה מדובר על נרקיסיזם שלא יודע שובע.
מהות הנרקיסיזם הוא בחסך שיוצר אמביציה ודרייבים מטורפים עם רעב להצלחה ותשואות נלוות. החסך יוצר חוסר ביטחון מובנה שלעיתים יוסתר בסופרלטיבים שהנרקיסיסט יעיד על עצמו כדי לחפות במנגנון הגנה על חוסר ביטחונו. ניימדרופינג , כאילו אגבי, של הדובר, הוא דוגמה מצויינת לכך, וכך וגם איש עסקים שמונה בכל הזדמנות את נכסיו הרבים.
המושגים חבר ומנהיג לא חייבים לעמוד בסתירה
אצל אהוד ברק הסילוף הגרנדיוזי, כפי שאני מכנה אותו, אינו מנגנון הגנה מחפה, אלא עצם העניין. האמצעי הפך למטרה. הפך להיות הוא עצמו בסימביוזה פתולוגית עם דימויו והמציאות בשטח. הוא באמת מאמין שהוא מורם מעם וגם משוכנע שראוי לציבור בישראל שיחזור להנהיגו, כפי שצוטט מתוך קלטות ספרו החדש: "אני אהיה מוכן לבוא לתקופה מוגבלת כדי להנהיג את המדינה. אם אני אעמוד מול ביבי אני אנצח אותו". באמת תודה האזרח המודאג אהוד, אבל נראה שמחנה המרכז-שמאל לא יקרא לך לדגל בבחירות הקרובות. תתעורר. תתפכח. קצת אינטליגנציה רגשית בבקשה.
אני מטפל במשך שנים בגנרלים שפשטו מדים והתקשו להסתגל לאזרחות - לז'רגון שאינו כולל פקודות, להיעדר ההיררכיה, לחוסר הצורך להצדיע בפניהם, להליכה על הקרקע ולא באולימפוס שהכוח הצה"לי משרה. אני מלמד אותם נימוסים והליכות, דרכי ביטוי חדשות, הקשבה ודו שיח, גמישות, צינעה וענווה, ג'סטות חברתיות בין אישיות, יכולת סמול טוק, התעניינות בזולת. מסביר שבאזרחות הכל אישי ואנשים אוהבים לעשות עסקים עם אנשים שנעים להם במחיצתם . כמעט "חברים". מסתבר שזה גם מה שהציבור מבקש מהפוליטיקאים העומדים בראשו. קחו לדוגמה את נשיא ארה"ב ברק אובמה או רובי ריבלין הנשיא שלנו. המושגים "חבר" ו"מנהיג" מסתבר, לא חייבים לעמוד בסתירה.