הפסיכולוגיה של המסכנות: למה אנחנו לא מאמינים לגלנט?

יש לנו הרגל משפחתי בערבי שישי: אנחנו נוהגים להקליט את התוכנית "אולפן שישי" המשודרת בערוץ 2 ולצפות בה אחרי ארוחת הערב. גם בשישי האחרון לא חרגנו מהקיבעון המשפחתי, וצפינו בראיון עם שר השיכון יואב גלנט שביקש לומר את אשר על לבו בפני האומה. למרבה הצער, השר קצת "שכח" שלקטרזיס האישי שלו יש מאות אלפי צופים ולא מדובר בשיחת רעים סגורה או בשיחה עם מטפל בקליניקה.

האולפן בנווה אילן, כך נדמה, הפך לרגע לרקע למונולוג חסר מעצורים של איש כואב ומתאבל. גלנט כנראה שיקר לעצמו שהופעה דרמטית בפריים טיים תיטיב עימו. לא כך היה. מספיק להקשיב לדבריו של הכתב הצבאי רוני דניאל, שהביע תמיהה (בלשון המעטה) על "מופע גלנט", כדי להבין שהאיש כרה לעצמו קבר. גלנט התכוון לפתוח את צפונות ליבו ולומר את האמת שלו , אך לפעמים האמת הפרטית שלך מתעתעת בך ואינה הופכת לנחלת הכלל. אתה בא לברך עבור עצמך, ויוצא מקלל.

דבריו של גלנט כוונו לרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי - "אני חושב שמי שבגד בפקודים שלו, מי שמרד בממשלת ישראל צריך לעמוד למשפט ולשבת בכלא, ולא להיות נישא על כפיים" - חזרו אליו כבומרנג, והוא הצטייר כתבוסתן שלא יודע להפסיד בכבוד ולא יודע לקחת אחריות על מעשיו. גלנט נדמה כמי שעדיין מתקשה להפנים, לקבל ולהבין עובדה פשוטה - לא אשכנזי לקח לו את כתר הרמטכ"לות אלא הוא עצמו במעשיו. היועץ המשפטי לממשלה הוא שקבע שיתקשה להגן על מינויו של גלנט לרמטכ"ל, וזאת בשל פרשת הקרקעות.

למי שלא זוכר, העיתונאי קלמן ליבסקינד ממעריב חשף פרשת שחיתות של סיפוח קרקעות מדינה ומתן תצהיר שקרי לבית המשפט שנעשה על ידי גלנט. גם גימגומו החלש של זה האחרון על מעשיו עת חבר למפלגת כחלון, לא עבר בציבור היטב . אז, בניגוד לעכשיו, גלנט לא היה תקיף ובלתי מתפשר באותה מידה.

ומדוע? גלנט כנרקיסיסט קלאסי מתקשה לקבל ביקורת, ואין אמת זולת מילתו. הוא באמת ובתמים אינו חושב שהיה פסול במעשי השקר והמרמה שלו בפרשת הקרקעות, אלא "שנעשה לו סיכול ממוקד בליווי כתבי חצר". גלנט לא נותן לעובדות להטעות אותו . מאידך, הוא משוכנע בכל רמ"ח איבריו שהוא דרייפוס המודרני. שנעשה לו עוול עצום בל יכופר על ידי הרמטכ"ל דאז אשכנזי ולכן הוא ומרגיש מחויב לדבר מדם לבו. הבעיה היא שזה לא עובר מסך, כי הציבור לא מטומטם.

כמטפל שצפה בראיון חשתי אמפתיה אדירה לגלנט וכאבתי את כאבו. בשורה התחתונה, האיש סיכן את חייו ופעל למען הגנת מדינת ישראל. לגלנט קרתה (באשמתו) טרגדיה נוראה. עשרות שנים הוא נלחם בגבורה כדי לאפשר לנו חיים, כשהיעד הוא קצה הפירמידה והלשכה הנכספת בקריה. הממשלה כבר אישרה את המינוי, הדרגות צוחצחו, הקונפטי כבר היה מוכן ואז "בזמן פציעות" מפציע עיתונאי ונוטל ממנו את שכר עבודתו הסיזיפית רבת השנים.

מההופעה שהוא נתן בטלוויזיה דומה שהוא לא הצליח להתאושש מהטרגדיה, וגם תפקיד שר השיכון (כיאה למספח קרקעות) לא הצליח לרפא את כאבו. עושה רושם שגלנט מייחל להתעורר מחלום הבלהות כשדרגות רב אלוף מעטרות כתפיו, כפי שהוא חש שמגיע לו. צדק פואטי ולא פחות.

הראיון של גלנט מעלה הרבה מאוד שאלות. איפה אחוות הלוחמים של גלנט כלפי מפקדו לשעבר, שגם הוא חירף נפשו בהגנה על המולדת ואזרחיה, וגם הוא לא קיבל ארוחות חינם בדרכו ללשכה? איפה היו ידידי האמת של גלנט לפני הופעתו בטלוויזיה? איפה היו בני משפחתו? איפה היה יועץ התקשורת שלו? האם ניתן היה בכלל לעצור אותו? האם היה קשוב או אחוז דיבוק לסגור חשבון? בחיים לא תמיד חשוב לצאת צודק, אלא להיות חכם. וגלנט אדם מאוד חכם שהפעם לא נהג בחוכמה. וחבל כי כולנו חייבים לו תודה גדולה.

בסיכומו של דבר, גלנט לעולם לא יוכל להיות גבי אשכנזי. אהוב ומחוזר פוליטית כמוהו, וכן, גם טפלון כמותו. אדם צריך לדעת מה יש לו ומה לא יהיה לו לעולם, להיות ריאלי ומפוקח ולפעמים לעצור ולדעת שהוא יכול להיות האויב הכי גדול של עצמו. המפקד של גלנט לשעבר, אהוד ברק, אמר "שבמסכנות לא בונים מנהיגות". ובכן, גם לא בדרמטיות ובהכרזות שמדובר בעסק חמור מ"עסק הביש" ופרשת "קו 300". מישהו היה צריך להגיד לו להירגע ולהוריד הילוך. אולי לשבת ולהתאבל ולהפנים שרמטכ"ל הוא כבר לא יהיה. והחיים, מה לעשות, הם לא תמיד צודקים ופיירים.