מה עושה אמא טרייה כשהבעל בחו"ל?

הרגעים האהובים עליי ביותר בימים אלה הם אלה שבהם התינוקת ישנה, ואלה שבהם אני שומעת את קרקוש המפתחות בדלת, ומבינה שבעלי חזר הביתה, ואפשר להעביר אליו את החבילה.

האושר הקטן הזה מחזיק אותי כל היום עם הראש מעל המים, וברגעים הקשים אני מעיפה מבט לשעון, ומחשבת את מספר השעות שנשאר עד האיחוד המרגש. לפעמים אני מחשבת את אותו חישוב בהפרש של כמה דקות, כאילו שמשהו ישתנה.

יש משהו בלהיות שניים על אחת שהופך את ההתמודדות לקלה יותר באופן משמעותי מאשר להיות אחת על אחת: זו האפשרות להפקיד את התינוקת בידי ישות אחרת ולכבות את הצורך בהפגנת אחריות בלתי פוסקת, זו האפשרות ללכת לעשות פיפי כשאת מרגישה שאת צריכה ולא רק כעבור שעה, האפשרות לשתות תה – כי מי יכול לשתות תה חם ליד תינוק, האפשרות להגיד לאדם אחר לשטוף בקבוקים, האפשרות לצאת.מהבית לבד בתירוץ שאת חייבת ללכת לסופר כי נגמרו החיתולים – העיקר להיות קצת לבד.

תגידו ודאי - אם את כל כך סובלת, וכל מה שאת רוצה זה להיות לבד, למה בכלל עשית אותה? אז יש לי הסבר: ראשית, לא ידעתי שתינוקות קטנים הם כל כך צמודים ונזקקים. לי אמרו שבשלושת החודשים הראשונים הם אוכלים וישנים וזהו. שמעתי אפילו לא מעט סיפורים על זוגות שטסו לחו"ל עם תינוקות זערוריים. אז זהו, ששיקרו לי. שלושת החודשים הראשונים הם הקשים מכל. הם זוועה וסיוט.

שנית, המעט שידעתי על הקושי הגדול הרתיע אותי כמובן, אבל ילדים אני מביאה לעולם, לתפיסתי, כדי לגדל אותם, בדגש על שורש ג.ד.ל. אני רוצה לתקשר איתם, לדבר איתם, ללמד אותם דברים, ללמוד מהם דברים. להחזיק רבע עוף על הידיים כל היום בניסיון לגרום לו להפסיק לקרקר הם מבחינתי רק שלב לא נעים בדרך לדבר האמיתי.

אז לא, אני לא נהנית מהשלב הדביק של הגזים והחיתולים והצורך בזהירות ב-120 אחוז. קראתי לא מזמן שבמאה ה-18 משפחות האצילים היו מפקידות את תינוקותיהם הטריים בידי מטפלות מיניקות עד גיל שנתיים, וכשהיו גמולים מכל בקבוק וחיתול, היו מחזירים אותם להמשך טיפול אצילי. האמת, זה לא נשמע לי כל כך גרוע.

בכל אופן, בעלי, זה שלו אני ממתינה בחלון כל יום החל משש וחצי בערב, נקרא לצאת לארצות הברית בשליחות לא חשובה בכלל מטעם החברה בה הוא עובד ללא פחות משבועיים. שבועיים! על הנסיעה הזאת ידעתי כחודשיים לפני המועד, אבל כשזו הגיעה, הבנתי שלא הכנתי את עצמי נפשית כלל וכלל.

איך מחזיקים מעמד שבועיים לבד? הייתי מוותרת על הבגדים מגאפ, על התחתונים מוויקטוריה'ס סיקרט ועל הבגדים לתינוקת מקארטר'ס, ובלבד שיישאר פה איתי. המחשבה על הלילות בהם אהיה היחידה שתתעורר, והימים בהם לא תהיה לי תקווה לאחוז בה גרמו לי להתקף חרדה קל.

ואז זה התחיל. הוא טס, ונשארנו שתינו זו לזו. אני שומרת עליה והיא עליי. והאמת? היה כיף וקל הרבה יותר
ממה שדמיינתי לעצמי. אולי דווקא בגלל שהכנתי את עצמי לצליחת ים סוף, הים התגלה כנחל. דווקא בגלל שהרפיתי מההציפייה בכיליון עיניים לשש וחצי בערב, שעה שבע חלפה לה בדילוגים, התינוקת עשתה אמבטיה ונרדמה, התעוררה פעמיים בלילה ושוב בשש בבוקר וחוזר חלילה.

קשה להאמין שאני כותבת את המילים האלה, אבל אולי היה לי אפילו קל יותר. העובדה שאת סומכת רק על עצמך בלית ברירה מייתרת את הצורך בתיאומים, בריבים קטנים, בשאלות ותשובות וכל הדברים האלה שזוגות עושים. בתום השבועיים טפחתי לעצמי על השכם ואמרתי לעצמי שאני לביאה והייתי גאה בעצמי.

ואז הוא חזר, וקיבלתי מלא בגדים מגאפ, והתינוקת קיבלה מלא בגדים מבייבי גאפ וכולנו שמחנו מאוד
להיפגש שוב. ועכשיו כבר שש וחצי, איך זה שהוא עוד לא חזר?