פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יו, היא מחייכת אלי!

      לליאת לב כואבת הלסת. היא מחייכת כל היום כי קראה שצריך לחייך לתינוקות כמה שיותר, כי זה מסייע לפיתוח מעגלי תקשורת חיוביים בין הורים וילדים. הדבר האחרון שהיא רוצה זה לדפוק ביניהן את הקשר מגיל כל כך צעיר

      תינוקת שוכבת מתחת למובייל אוניברסיטה (ShutterStock)
      זה חיוך או לא? (אילוסטרציה Shutterstock)

      כשהיא היתה בערך בת חודש, אולי חודש ושבוע, התחלתי לזהות זיק של בינה בעיניה של הגורה הזערורית. לפתע נדמה היה לי שהיא מבחינה בי. אבל ממש מבחינה ואפילו משהה עליי את מבטה לכמה שניות לפני שהיא עוברת הלאה לבהות בחלקיקי האבק המתעופפים באוויר או סתם באיזה חור בקיר. כמו מאשרת את היותי קיימת בחלל.

      זה לא דבר של מה בכך עבור אמא חדשה. זאת בעצם הפעם הראשונה שהתינוקת, זאת שגרמה לך לעבור למצב צבירה "אמא", מעניקה לך את ההכרה הלא רשמית בדבר היותך אם, וזאת ההכרה החשובה ביותר. ההכרה הביולוגית וזו של משרד הפנים ברורות, אבל לא הן המשמעותיות. היחידה שאכפת לך ממנה היא ההכרה התינוקית.

      השלב הבא הגיע כעבור שבוע. היה זה בבוקר חמים ונעים, כשהשכבתי אותה על גבה על שידת ההחתלה והחלפתי לה חיתול. בתום טקס ההחלפה הגיע שלב הטיפות – טיפות ברזל וטיפות ויטמין D – השלב האהוב על שתינו. עליה, כי הן מתוקות וטעימות לה, ועליי, כי היא פותחת את פיה הקטון ברצון, ללא שביב התנגדות, ואני רושמת לפניי דקה אחת (לפעמים אפילו דקה וחצי!) פחות של בכי במהלך היום. לפתע פה הדובדבן החמוד שלה נמתח לצדדים ונפער קלות והעיניים שלה צחקו. חשבתי שאולי זו תגובה לטיפות שטפטפתי לה על הלשון, אחרי הכל יש שם איזה סוג של סוכר, אבל היא נעצה בי את עיניה וחייכה. זה היה חיוך? נדמה לי שכן.

      הקשר בין החיוך הראשון והצב מ"נמו"

      התקשרתי לבעלי במהירות: "נדמה לי שהיא חייכה!". היא בת חודש וחצי, ולפני שבוע כבר זיהיתי את זיק הבינה ההוא, אז רוב הסיכויים, גם על פי הכתובים, שהגיע הזמן לחיוך. כשהוא חזר הביתה, רציתי להדגים לפניו את הפלא. השכבנו אותה על המיטה שלנו, חייכנו אליה וחיכינו. זה קרה שוב, ובגלל החידוש האבהי, ביתר שאת. מאז אנחנו קוראים לה "צב ים קטן", כי החיוך המקסים וחסר השיניים שלה גרם לה להיראות כמו הצב ב"מחפשים את נמו".

      קראתי שחשוב לחייך לתינוקות כמה שיותר, סתם ככה או בתגובה לחיוכים שלהם. חשוב להראות להם הנאה והתרגשות כדי לשקף להם את ההנאה וההתרגשות שלהם. זה אמור לסייע לפתח מעגלי תקשורת חיוביים של ההורים והילדים, ואלה "חשובים ליצירת קשרים בהווה ובעתיד" וגם ש"הניסיון לתקשר עם אחרים הוא כדאי". וואו, מאז שקראתי את המשפטים האלה אני לא מפסיקה לחייך (כשהיא מושכת לי בעגילים בכל הכוח, אני מפסיקה). לפעמים זה מלאכותי ומרגיש טיפשי, אבל היי, היא מחייכת בחזרה, אז מי אני שאמנע ממנה קשרים ארוכי טווח עתידיים בגלל שכואבת לי הלסת?