טור זה נכתב בשני כובעים: האחד של פסיכיאטר מומחה, והשני - אזרח פשוט, אב לשלושה ילדים, מחוננת ושני אחיה האוטיסטים בתפקוד נמוך, הכי נמוך. היום אני לא אילן רבינוביץ, היום אני אברה מנגיסטו, ואני חושב שכולנו צריכים להיות מנגיסטו. לזעוק את זעקת החלש כך שתהדהד עד השמיים. הרחובות השקטים מטרידים את מנוחתי, ושווה שיעוררו גם אתכם.
אזרח ישראלי נעדר זה כעשרה חודשים, והשתיקה סביב סיפורו מחרישת אוזניים ומעוררת המיית לב. אני רוצה לדבר בשם מי שכרגע לא יכול לדבר. בשם מי שחי בקצה שכונת שמשון המוזנחת והאפרורית, באזור של שוליה החלשים של חברתנו. אזור קליטת עולים מחבר העמים ומאתיופיה שמתקשים בהישרדות.
אסור להתעלם מהעדויות שלא היה בקו השפיות
מעולם לא בדקתי את אברה מנגיסטו כפסיכיאטר, אך כאשר עדויות רבות מצטברות וטוענות כי "לא היה בריא בנפשו", יש להתייחס אליהן במלוא הרצינות. תושבי שכונתו מספרים שעל אף שחריגותו ניכרה והייתה ברורה לכל, הוא "מעולם לא עשה בלגן ולא הזיק. רק נראה מוזנח ואומלל". לפי העדויות האלה, מנגיסטו העביר את ימיו בשוטטות ברחובות, כשסל השיקום של הביטוח לאומי פסח עליו.
סיפורו העצוב של אחיו מיכאל - שחזר בתשובה בפתאומיות ובאופן קיצוני ולאחר מכן מת - רק החמיר את מצבו הנפשי הרעוע מלכתחילה. גם פציעה באצבעות תוך כדי עבודה, הוסיפה שמן למדורת הצרות. אלוהים אוהב לדפדף באותם דפים.
אברה נכנס לסחרור של נפילה ככדור שלג במדרון, וכשדלתות נסגרו בחיפוש עבודה ספרטנית, אלכוהול הרגיע. איש לא יודע מה עבר במוחו הסובל ומתייסר כשהחליט מרצונו לחצות את הגבול לעזה. האם היה בר שיפוט ותובנה?
חובה להתבייש
כמי שנאלץ לזעוק את זעקת מטופליו, זעקת נכים בעלי צרכים מיוחדים, זעקת ילדיו הביולוגיים, יותם וקרן, שאינם מדברים, אני קורא לכולנו להפר את השתיקה הנוראה. הדממה זועקת וחוזרת אלינו כבומרנג, וגורמת לנו להתבייש. חובה להתבייש.
אל תהיו תמימים לחשוב שזה לא נוגע לעולמכם. לאה רבין, זכרה לברכה, שהקימה את אלו"ט, גייסה את רעייתי יונית ואותי לפני שלושים שנה למעגל התורמים והמתנדבים. עשור אחר כך נולדו ילדינו הנכים. איש אינו מחוסן.
התמונה במוחי של אדם לקוי ובמצב קשה הנתון בתנאי שבי ומתקשה לזעוק אינה נותנת לי מנוח. זעקי ארץ אהובה את זעקת החלש. זעקי את זעקת אברה מגיסטו. זעקו כולכם.