פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זה תורשתי: נטייה לדיכאון ולחרדה עוברת מדור לדור

      חוקרים מאוניברסיטת ויסקונסין גילו כי אצל קופי רזוס, ממש כמו אצל בני האדם, להורים חרדתיים יש יותר סיכוי לגדל ילדים עם נטייה לחרדה ולדיכאון. וזה לא רק כי הם מחקים אותם

      ילדה צועקת (ShutterStock)
      הילדים של היום, הם בדיוק כמו ההורים שלהם (אילוסטרציה: shutterstock)

      הורים עם נטייה לחרדה ולדיכאון הרבה פעמים חוששים להוריש תכונות אלה, אשר הופכות את החיים לקשים יותר, לילדיהם. מחקר חדש מאשש למרבה הצער את החשש הזה ומצביע על כך שלא מדובר רק בתכונות שהילד לומד מהוריו – אלא בממצא גנטי.

      חוקרים מאוניברסיטת ויסקונסין מצאו כי אצל קופי רזוס, כמו אצל בני האדם, להורים חרדתיים יש יותר סיכוי שילדיהם יהיו גם הם בעלי תכונה זאת. המחקר מצא כי נטייה לדיכאון ולחרדה עוברת מהורים לילדים.

      ליאור דיין, אסי דיין (ברק פכטר)
      הנטייה לחרדה היא תורשתית (צילום: ברק פכטר)

      המחקר, שתוצאותיו צפויות להתפרסם השבוע בכתב העת המדעי Proceedings of the National Academy of Sciences (PNAS), מראה כיצד פעילות יתר במעגל המוחי הקדם-קדמי-לימבי-אמצעי היא ככל הנראה הגורם למזג חרדתי תורשתי, מהסוג שניתן לזהות כבר בשלבי הילדות המוקדמים. "פעילות יתר בחלקים הללו במוח הם מצב תורשתי, הקשור ישירות לנטייה לפתח חרדה או דיכאון בהמשך החיים", אמר ד"ר נד קלין, חוקר בכיר במחלקה הפסיכיאטרית באוניברסיטת ויסקונסין.

      לדבריו, "זהו שלב חשוב בהבנת הבסיס הנוירולוגי לחרדה תורשתית, והוא מקרב אותנו לעבר טיפול יעיל יותר בבעיות מהסוג הזה". כדי להבין אילו חלקים במוח אחראים להעברת חרדה מדור לדור, החוקרים יצרו אצל קופים צעירים מצבים מעוררי חרדה, תוך כדי הדמיה מוחית ברזולוציה גבוהה ביותר. הם חשפו קופים צעירים למצבים מאיימים מעט, כמו התקלות באדם זר שאינו יוצר קשר עין. במהלך המפגש, השתמשו החוקרים בשיטות הדמיה, הזהות לאלה שבשימוש בבני אדם, על מנת לזהות אזורים במוח שבהם יש פעילות מרובה, שחוזה את רמת החרדה של הנבדק.

      עובד גן חיות בסין מאכיל קופיף מבקבוק (GettyImages)
      יש לנו הרבה במשותף (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      על ידי אמידה מקרוב אחר השונויות בפעילות מוחית והתנהגות חרדתית בתוך משפחה אחת, זיהו החוקרים את המערכות המוחיות האחראיות להעברה מדור לדור של התנהגות חרדתית. על ידי שימוש בקורלציה הגנטית הזאת, מצאו החוקרים את המעגל העצבי שבו פעילות יתר אצל ילדים ומזג חרדתי עשויים לחלוק את אותו בסיס גנטי.

      עוד מצאו החוקרים כי האזורים במוח שבהם נצפה דמיון בפעילות המוחית הם האמיגדלה, המוח הלימבי וגזע המוח - החלק הפרימיטיבי ביותר במוח. לדברי ד"ר קלין, "חרדה ברמות מסוימות היא הכרחית להישרדות, משום שהיא מספקת לנו אזהרה ויכולת להימנע מסכנות. אבל כשישנה פעילות יתר של חרדה, הדבר עלול להוביל להפרעות חרדה ודיכאון". עוד מצא המחקר כי התפקוד של המבנים המוחיים הללו, ולא גודלם, הוא שאחראי לתורשה גנטית של מזג חרדתי.

      אף שהידע אודות היסודות הגנטיים של חרדה היו עד כב קשים להגדרה, המחקר הנוכחי של אוניברסיטת ויסקונסין מצליח לספק הסבר כיצד גנים עלולים להשפיע על פעילות המוח ולהוביל לחרדתיות יתר בילדים, המגביר את הסיכון ללקות בהפרעות חרדה ודיכאון בבגרות. "כעת, משאנחנו יודעים היכן לחפש, אנחנו מבינים שהגנים מעצבים את מוחנו ומביאים אותנו להיות מי שאנחנו", סיכם ד"ר קלין.