התאבדותו של תנ"צ ברכה: מה גורם לאדם כל כך חזק לשים קץ לחייו?

החוקר מספר אחת בישראל, תת-ניצב אפרים ברכה, בחר לשים קץ לחייו בגיל 55, כשהוא בשיא אונו, כי לא יכל לשאת עוד. ברכה, קצין מצטיין שעוד רבות ידובר במלחמתו חסרת הפשרות בשחיתות השלטונית ובמאבקו העיקש לטהר את המידות ולהקנות עולם ערכים אחר בישראל, הותיר אחריו אלמנה וארבעה יתומים אבלים, שמסלול חייהם השתנה במחי ירייה אחת. הוא השאיר אחריו גם המון סימני שאלה, המון סימני קריאה, תמרור אזהרה וחשבון נפש.

יותר מהכל ההתאבדות הזו מעידה על מצוקתו האדירה של איש חזק ,"גבר שבגברים", שעמד בראש פירמידה וניהל אותה בכישרון רב, אך תסמיניו הדיכאוניים-חרדתיים לא איפשרו לו חיים.

קצין הבוחר במודע לסיים חייו אינו בהכרח אדם חלש, אלא אדם שסובל מחולשה נוראה, רגעית וזמנית שניתן היה לפותרה. יתכן ומדובר ברגישות יתרה ובקודים ערכיים נעלים שלא יכלו לסבול מחשבה על חשדות כנגד עולם ערכים כה מגובש וברור, שהיה עולמו. אין כאן הודאה באשמה, ולנצח יישאר תת ניצב ברכה חף מפשע. שלא נדבר על החיוב "אחרי מות קדושים אמור".

ברכה הגיע לפיסגת הפירמידה בשל חסכים שיוצרים דרייב. בשל חריצות ועבודה קשה. בזכות ריצת מרתון, ולא ספרינט. פרפקציוניזם, וורקוהוליזם, טוטליות בעבודה ונתינה. בשל היותו קונטרול פריק.

אבל אוויר פסגות אינו מעלים חרדות, הוא מעצים אותן. הפחד מכישלון, החשיפה לביקורת, הבדידות בצמרת, הקולגות שמחכים לנפילתך - כל אלו מהווים אתגרים לבכירים. בנוסף, אותן הסיבות שגורמות לאדם להצטיין ולהצליח יותר מאחרים, יכולות להיות גם למכשול ורועץ: רגישות יתר לביקורת וכישלון, חרדה לאבד הכל, לחץ, מחשבות שאינן מרפות, צורך בשליטה וטוטליות.

הרבה מצליחנים מגיעים אלי לקליניקה דווקא אחרי שהגיעו לראש הסולם, כי אז החרדות והדכדוך יכולים למצוא מצע גידול טוב לקינון באונה הלימבית במוחם. במקרים כאלה, מופר האיזון בתוך המערכת האוטונומית, ומעביר את האדם למצב של "הילחם או ברח" (Fight or Flight). במצב כזה, חוסר בנוירוטרנסמיטורים כמו סרוטונין ונוראדרנלין מוביל למצב רוח ירוד, לחוסר עניין והנאה, לבעיות שינה ותיאבון, למחשבות יאוש עד אובדנות, לירידה בריכוז, לחוסר אנרגיה, למחשבות אשם, לירידה תפקודית. מצב כזה יכול להוביל גם לתסמינים סומטיים כמו לחץ בחזה, קוצר נשימה, דופק מואץ, רעד, גלי קור/חום ותחושת איבוד שליטה. מצב קיצוני יוביל לחשבה ניהיליסטית סופנית שצובעת הכל בשחור, ללא רציונל. לתחושה שאין מוצא.

בהיעדר טיפול, מצב כזה יתקשה להיעלם מעצמו באופן ספונטני, בייחוד שהטריגר האוביקטיבי קיים, ולכן צפוי להחמיר עד לסוף הבלתי נמנע. או הסוף שהיה יכול להמנע, לו טופל.

אצל ברכה נוסף גם מימד הבדידות של אדם דתי היוצא כנגד רבו ( עיין ערך "שקרן" בעימות בניהם), וכתוצאה קהילתו מוקיעה אותו. הקהילה הדתית המחבקת והמגוננת, המקנה איכות חיים עילאית למאמין, יכולה להתהפך כחרב פיפיות כלפי "בן סורר" לדידה, והיכולת הסבלנית שלה ויישום "ואהבת לרעך כמוך" מתגלים כמוגבלים מאוד.

שום פרשיה לא שווה שאדם יאבד חייו בגינה. שום האשמה לא שווה שאדם יהפוך את ילדיו ליתומים. הדבר מעיד על מצוקתו האדירה.

עיצמו עינכם ונסו לדמיין את תת ניצב ברכה מכוון את אקדחו ללבו, במכוניתו, עשר דקות מביתו , אישתו וילדיו. לאיש לא מגיע סוף כזה. בטח לא לאדם שאנחנו כחברה חייבים לו כל כך הרבה, ולא נותר לנו אלא להצדיע לו על קברו. התקשורת, חבריו שצפו בדעיכתו ולא הביאו איש מקצוע לביתו , ואנחנו כחברה - שווה שנעצור לשניה ונחשוב איפה טעינו כשזו התוצאה?

חברים , אל תפחדו מטיפול שיכול להציל חיים. אסור לחיות בעולם שמפחד מרופאים פסיכאטרים. כל המציל נפש בישראל כאילו הציל עולם ומלאו.

עיתונאים, זיכרו שחיים ומוות ביד הלשון. כתיבה ממיתה ומחייה. איש אינו מחוסן, וזכור לי ראיון שערכתי עם ח"כ שרון גל לגלובס לאחר כתבה אודותיו. הוא סיפר אז על מחשבה רגעית וחולפת אודות אקדח, גם כדי לשים קץ לסיבלו וגם כנקמה לאנשים שפגעו בו. רק תמונת ילדיו האהובים עצרה בעדו.

בהעדר שינוי, השאלה היא לא האם יגבו עוד קורבנות, אלא מתי?