קוצר ראייה - גנטי או סביבתי?

אי אפשר ללכת ברחוב, לשבת באוטובוס או לעמוד בתור לקולנוע בלי לראות אותם - משקפיים, משקפיים בכל מקום. וכמו שאנחנו יודעים, חלק גדול מהאנשים הבלתי ממושקפים שאנחנו רואים, מרכיבים עדשות מגע או שעברו ניתוח לייזר לתיקון הראייה. האם מי שנולד להורים ממושקפים, יגדל להיות ממושקף בעצמו? האם יכול להיות שזה רק עניין גנטי? מה מסביר את שיעור קוצר הראייה הגבוה בציבור החרדי, או את הזינוק הדרמטי בשיעור קוצר הראייה בסין, אם לא הסביבה ואורחות החיים שלהם? ומה ניתן לעשות בקשר לכך?

בשנים האחרונות הולכות ומתרבות ראיות לכך שקוצר ראייה אינו גנטי בלבד, אלא מושפע גם מגורמים סביבתיים. מחקר חדש שנערך באוניברסיטת מיינץ בגרמניה מצא קשר חזק בין השכלה ובין קוצר ראייה. על פי תוצאות המחקר, קוצר ראייה מחמיר ככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר. מבין הנבדקים, רק 27% מאלה שלא סיימו את לימודיהם באף בית ספר סבלו מקוצר ראייה, בעוד ש-51% מבוגרי בית ספר תיכון היו קצרי ראייה ו-53% מבוגרי האוניברסיטה היו קצרי ראייה. מעבר לכך, החוקרים מצאו שקוצר הראייה של הנבדקים הולך ומחמיר עם כל שנה נוספת אותה הם מבלים בבית הספר. החוקרים הסבירו את העובדה הזאת בהשקעת זמן רב יותר בקריאה והסתכלות לטווח קרוב, ובהימצאות ממושכת יותר בבית והימנעות מחשיפה לאור השמש.

השנים החשובות ביותר להתפתחות העין (כמו שאר חלקי הגוף) הן שנות הילדות, ולכן החוקרים מציעים לעודד ילדים לבלות יותר זמן בחוץ, כדי להיחשף יותר לאור השמש ולבלות זמן רב יותר בהסתכלות לרחוק - כ-15 שעות בשבוע, וזאת כאשר הזמן בחוץ מוקדש לפעילות שלא כוללת הסתכלות לטווח קצר (בלי סמארטפונים!), כמו כדורגל או טיולים. ניתן לראות שהממצאים מחלחלים, וממשלת סינגפור כבר אימצה באופן רשמי בילוי בחוץ כאסטרטגיה למניעה של קוצר ראייה בקרב ילדים.

אז השתכנענו, נשלח את הילדים החוצה. אבל כמה זה באמת יעזור? האם באמת ניתן להימנע ממשקפיים אם נבלה קצת יותר זמן בשמש? דיברנו עם ד"ר שמואל לוינגר, אחד מהמומחים בארץ בתחום תשבורת הראייה, שניהל את יחידת הלייזר בהדסה הר הצופים והקים את רשת המרכזים הרפואיים "עיניים".

"מה שקובע את קוצר הראייה הוא מבנה הקרנית ואורך העין", מסביר ד"ר לוינגר, "ואין איך לברוח מזה - אורך העין הוא תכונה תורשתית. אנחנו רואים את זה כל הזמן: להורים עם קוצר ראייה יש ילדים עם קוצר ראייה".

למידע על הסרת משקפיים

ומה לגבי הסביבה?
"יש מחקרים שלפיהם שימוש מוגזם במחשב מעלה קצת את המספר, ובטח שלא כדאי לבלות יותר מדי זמן מול המסך, אבל למרבה הצער ההשפעה לא תהיה מאוד משמעותית. בסופו של דבר הדרך הכי טובה לדעת אם ילד יזדקק למשקפיים היא להסתכל על ההורים שלו".

אז אין דרך למזער את הסיכון לקוצר ראייה?
"כאמור, כדאי להימנע משעות מסך מרובות, גם אם ההשפעה תהיה מועטה. אבל אני מאמין שהרפואה מתקדמת לעבר פתרון הבעיה בדרך של הנדסה גנטית, שתמזער את הסיכון. כבר עכשיו יש צעדים משמעותיים בכיוון. עד אז, צריך להישאר עם הטיפולים המוכרים לנו: התאמת משקפיים או עדשות מגע, וכשמגיע הרגע הנכון - ניתוח לייזר."

מתי זה "הרגע נכון"?
"הרגע הנכון לביצוע הניתוח הוא כאשר המספר מתייצב. מאחר שאת קוצר הראייה קובע גודל העין, המספר בדרך כלל ממשיך לגדול כל עוד העין גדלה, עד גיל 20 בערך, אז המספר מתייצב (ואם הוא לא התייצב צריך לבדוק למה). ניתן כמובן לבצע את הניתוח בגיל צעיר יותר, אבל רק לאחר שווידאנו שהמספר יציב במשך שנה, אחרת המספר ימשיך לעלות אחרי הניתוח ולא עשינו כלום".

אז עם הניתוח צריך לחכות לבגרות, והסביבה בכל זאת יכולה להשפיע קצת בינתיים, ושווה לנצל אותה. כמו שממליצים החוקרים מגרמניה, כדאי לשהות הרבה בחוץ ולא לתת לילד להיתקע מול הסמארטפון בחדר אפל 24/7. כדאי לעשות פעילויות שכוללות הסתכלות לטווח רחוק, וכדאי לשהות הרבה בשמש. אם הגנטיקה של הילד לא דוחפת אותו ממילא לקוצר ראייה, יכול להיות שזה יעזור. אבל אם אתם עצמכם מרכיבים משקפיים, או אם הילד כבר סובל מקוצר ראייה, עוד כמה שנים, אם ירצה, הוא יוכל לעבור תיקון ראייה באמצעות ניתוח מדויק , ואולי הילד שלו כבר ייוולד עם גנים של 6:6 הודות לפלאי הרפואה.

למידע על מגוון הטיפולים במרכז הרפואי "עיניים"