השיטה שתגרום לילד שלכם להפסיק לקלל

"הילד שלי חזר איתי היום מהגן ופתאום, בלי להתבלבל, נעמד באמצע השביל וצעק עלי 'את מטומטמת!' הרגשתי איך אני נהיית אדומה בפנים, ממש לא ראיתי ברור. צרחתי עליו: 'מה אתה אמרת לי? איך אתה מדבר אלי?'. הוא רק חייך והמשיך הלאה כאילו כלום", מספרת לי אם לילד בן ארבע. וזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את הטקסט הזה.

קללות הן תופעה נפוצה מאד בקרב ילדים, שגורמת לרגשות קשים בקרב ההורים. לפני שאתם נעלבים, או מתחילים להאשים רק את עצמכם, כדאי שתדעו שילדים מקללים מארבע סיבות עיקריות:

1. חיקוי: הם מחקים את השפה שאותה הם שומעים בבית, בגן ובכיתה. שפה היא התנהגות נרכשת, ולכן ילדים אשר חיים בסביבה בה הקללות שגורות בפה כדבר מובן ובסיסי – זו בדרך כלל השפה שהם ירכשו.

2. למידת ההשפעה של הקללות על הסביבה: ילדים מקללים יותר, כשהם מבחינים עד כמה התגובה מניעה את הסביבה ומפעילה אותה. למעשה, התגובות למילים הן אלו שיוצקות את התוכן עבור הילדים והן אלו שישעו את ההפרדה בין מילים "נעימות" ל"קללות".

3. ביטוי לכעס, עלבון, או תסכול: ילד שחווה תסכול חזק או סופג עלבון קשה ואין לו מספיק "מילים" לבטא את הרגש שהוא חש, מעביר זאת באמצעות ה"מילים הגסות".

4. צורך בתשומת לב: לעיתים קרובות התנהגות שלילית נובעת פשוט מצורך בתשומת לב. במקרים שכאלה יש לעשות "בדק בית" ולברר מהו הדבר שמביא את הילד לדבר בגסות, מה מפריע לו עד כדי כך שיש לו צורך לפרוק אגרסיות בצורה תוקפנית. לפעמים הדבר נובע מקנאה, פחד, כעס וכדומה.

מתעלמים: בשלב ראשון, כאשר הילד מעלה מילה לא יפה כדאי מאד להתעלם לגמרי. כאמור, התגובה שלנו למילה היא זו שיוצקת בה משמעות. אם הילד יגיד לנו "קקי" ואנחנו נתעלם פעם, פעמיים, שלוש, הילד יבין שלמילה הזו אין יותר משמעות מאשר למילה "זבוב", הוא יזנח אותה ויבחן מילה אחרת. כך, במקרים רבים ה"קללה" תיעלם כלעומת שבאה. זהו הפתרון הקל והנוח ביותר. במקביל הקפידו לשבח אותו על כל דיבור יפה, בוגר ומתחשב.

יורדים לגובה העיניים ומסבירים: אם בכל זאת הילד מתמיד להשתמש במילה פסולה, יש לפנות אליו בטון רגוע ואינפורמטיבי, אבל ברור. רצוי לרדת לגובה העיניים שלו, ולומר משפט כגון: "אמרת "מטומטם." זו מילה לא מנומסת. אנחנו לא משתמשים במילה הזאת במשפחה שלנו, ואני לא רוצה לשמוע אותה יותר." מומלץ לציין בפירוש מהי המילה הפסולה. בדרך זאת מועבר מסר ברור, שמפגין גם, שההורה אינו מפחד מאותה מילה.

מתמללים את הרגש: אם ילדכם הצעיר מרבה להשתמש במילים גסות, יתכן שחסרות לו מילים הולמות לביטוי רגשות סוערים. במקרים שכאלה עליכם להתייחס למילה שנאמרה, וההתייחסות צריכה להיות לגופו של עניין. למשל: אם הילד מקלל, יש להעשיר את אוצרו המילולי על ידי תיאור הולם יותר של רגשותיו: "אני רואה, שאתה ממש ממש כועס על מה שקרה" ואז לפתח שיחה על הכעס או כל רגש אחר שאותו חווה הילד. רק בסופה של השיחה, לאחר שתמללנו עבור הילד את הרגש, חשוב לציין שלקלל זו דרך גסה ואגרסיבית לביטוי רגשות ומומלץ לבחור בדרך אחרת של ביטוי ולנסות ביחד עם הילד למצוא משפט שמנוסח בצורה יותר "נורמלית". למשל, במקום להגיד: "אורי הזה מטומטם ", אפשר לומר: "אני כל כך כועס על אורי, אני רותח מזעם על מה שהוא עשה לי".

במקרים ששום דבר לא עוזר והקללות לא מפסיקות ואף מתגברות. ישנה דרך פעולה שמוכיחה את עצמה היטב, רק חשוב להתמיד בה ולא לוותר.

בפעם הבאה שמופיעה מילה גסה, אתם מגיבים בקול מתנשא וגבוה : "המילה הזאת מאוד לא נעימה לאוזניים שלי. יש לי כפתור מיוחד שמכבה את האוזניים כשאומרים לידי מילים כאלה, ולכן מעכשיו אם יגידו לידי מילה כזאת, אני פשוט לא אשמע אותה". אחרי שהצהרתם כך, אתם מתעלמים מכל מילה גסה שתושמע בסביבתכם. כעבור דקות אחדות, אחרי שקילל, צפוי שהילד ייגש אליכם כדי לספר או לבקש משהו ואז עליכם להתעלם מדבריו בפעם הראשונה שהם נאמרים. ילדים לא יכולים לסבול כשלא מגיבים אליהם, ועל כן הילד יחזור בשנית, באופן מודגש ובהול יותר על דבריו. כשדברי הילד חוזרים בפעם השנייה, אתם משהים את תגובתכם לשניות אחדות ואז עונים כמתעוררים מחלום: "אהה, אמרת לי משהו? סליחה, לא שמעתי. כנראה שהאוזניים שלי היו סגורות מקודם." לאחר מכן, אתם מתייחסים לדבריו כאילו לא קרה דבר. בזה גמרתם להגיב לאירוע.

כשילדכם יראה, שהפסקתם להגיב במצבים כאלה, הוא ככל הנראה יגביר לזמן קצר את השימוש בקללות, בציפייה שבכל זאת תתגרו ותגיבו. עליכם להחזיק מעמד ב"תקופת הניסיון" הזו עד להשגת התוצאה המבוקשת.

בדרך כלל, נטיית ילד לקלל אינה צריכה להדאיג את ההורה. עם זאת, אם ילדכם מבטא, באמצעות קללותיו, כעס בעוצמה ובתדירות גבוהות, או שנראה שאין ביכולתו לשלוט בסגנון הדיבור שלו, יתכן שהוא מביע מצוקה. התבוננו בו ובחייו באופן כללי, וחפשו דרכים לסייע לו בתחומי הקושי והתסכול.

אם ילדכם מרבה לקלל לא במחיצתכם אלא אתכם, חשוב לעשות חושבים על מערכת היחסים ביניכם, כי נראה כי משהו טעון שיפור.

בנוסף, בתקופה בה הילד מקלל או מכה אפשר לבחור להקריא ספרים שעוסקים ברגשות, ומהם להגיע לשיחה על מהו רגש, מהו כעס, מה עושים כשכועסים. אפשר בהחלט לדבר על "ההוא" - הילד שבספר. אל תחששו אם השיחה לא מגיעה "אלי" - לילד הפרטי שלכם. כל מה שהוא אומר על הילד ההוא, כל מה שהוא מתאר כרגשותיו, כתחושותיו, כפעולותיו-הוא בעצם מדבר על עצמו.

ספרים מומלצים שניתן להשתמש בהם בתקופה זו הם "ציפור הנפש" של מיכל סנונית, "הילד הרע" של לאה גולדברג , "כועסים מה עושים?" של שולה מודן - זהו קובץ שירים וסיפורים של מיטב היוצרים, העוסק בכעס, בהעלבות, ברוגז, בתוקפנות ובאלימות. ספר נוסף הוא "אור" של מיכל בוקר והוא כולל 22 מדיטציות בנושאים שונים כמו אהבה, הצלחה במבחן, העלאת הביטחון העצמי, מניעת תוקפנות, הרגעות ועוד. דמיון מודרך הוא כלי נהדר לעבוד עם ילדים.

גם אם המצב בבית שלכם קשה ואתם כועסים הרבה על הילד שלכם שמקלל, תמיד צריך לזכור מה הילדים שלנו זקוקים מאיתנו. ואת זה מסבירה ריבה דותן מצוין: "אני רוצה היום להיות לבד/ ולא לראות פניו של אף אחד/ לא להגיד "סליחה" ולא "תודה"/ ולא להיות טובה ונחמדה/ לא לחייך ולא לומר "שלום"/ רוצה אני להיות רעה היום/ ועוד דבר אחד אני רוצה מאד/ שיאהבו אותי אפילו שכזאת!"

קרן יטיב, היא יועצת משפחתית בכירה ממרכז הפיל הצבעוני - המרכז לטיפול במשפחה.