האם הורים באמת מאושרים, ולמה הם לא מדברים על זה?

האם הורות מספקת אושר? האם זו חוויה מענגת? התשובה האינטואיטיבית שיספקו מרבית ההורים לשאלות מסוג זה תהיה, ככל הנראה, "בטח". האמת, שאלה כזו קצת דומה לשאלה הסטנדרטית ביותר בעולם – "מה שלומך?" רובנו נענה בפשטות, "בסדר גמור". האם בכל פעם שאנחנו נשאלים לשלומנו, באמת טוב לנו? כנראה שלא. אבל "מה שלומך?" היא השאלה שצריך לשאול, כמו ש"בסדר" היא התשובה שצריך לענות.

אלא שבתקופה האחרונה מסתמן טרנד די מרענן בשיח ההורי, לפחות בזה המתקיים במדיה: לומר את האמת. קחו כדוגמה את סקרלט ג'והנסון (30), אם טרייה לרוז, בת התשעה חודשים, שבראיון שנתנה לברברה וולטרס לפני כמה חודשים אמרה "זה נפלא – ומתיש". בראיון לאתר האוסטרלי News.com.au מאפריל האחרון הוסיפה: "אני שונאת את זה שכששחקנים או אנשים שנמצאים באור הזרקורים (נשאלים ביחס להורות), הם נוקטים בהצהרות בומבסטיות. זה הרי כל כך אישי. ואני לא מתיימרת לדעת על הורות יותר מכל בנאדם אחר".

וישנן גם אמירות קיצוניות בהרבה, כמו זו של השחקן האמריקאי (הלא כל כך מוכר לישראלים) אדם פאלי, שבראיון שנתן לקומיקאי פיט הולמס לפני כשנה, אמר בבוטות: "להיות אבא זה חרא. זאת אומרת, זה נהדר, אבל זה גם חרא. זה נפלא, אבל אתה עושה את זה למישהו אחר, ולכן זה חרא. זה משעמם. אתה לא מקבל מזה כלום. יש לך את הדבר הזה שרוצה עוד. כל הורה שלא חשב בשלב מסוים לזרוק את הילד מהחלון הוא פשוט שקרן. אתה חסוך שינה, מה שהופך אותך למשוגע".


אל קבוצת ההורים הכנים הצטרפה בשנה החולפת גם העיתונאית האמריקאית ג'ניפר סניור, שפירסמה בינואר 2014 ספר שכותרתו לא משתמעת לשני פנים: "אושר גדול ושום כיף - הפרדוקס של ההורות המודרנית" (All Joy and No Fun - The Paradox of Modern Parenthood). לספרה של סניור קדמה כתבה שפירסמה ב"ניו יורק מגזין", בעלת הכותרת הפרובוקטיבית לא פחות: "אני אוהבת את הילדים שלי, אבל שונאת את החיים שלי".

הצהרות מהסוג שמנפקים פאלי וסניור מעוררות אמנם אי נוחות אצל רבים – ולרוב חושפות את הדוברים לביקורת קטלנית למדי – אבל בעיני, יש להן ערך רב. החיים, הרי, אינם "טובים" או "רעים". הם מורכבים. אז למה לא לדבר על זה? בראיון שנתנה סניור למוסף "הארץ" בקיץ האחרון, למשל, אמרה: "למה המידע על ההבדל הביולוגי?הקוגניטיבי בין ילד למבוגר לא נמצא בכל ספר הורות, כדי שהורים לא ירגישו כל כך רע בקשר לעצמם? נגיד: אה, דרך אגב, ילדים לא בנויים כך שיוכלו להקשיב לך, ואת תנדנדי להם ותרגישי כמו קוץ בתחת. אם כולם היו יודעים את זה, היינו מרגישים אחרת!"

מחקרים שנעשו על אושר והורות, על כל פנים, מהדהדים באופן ברור את תחושותיה של סניור ושאר הורים כנים. כך למשל, ממחקר שערכה לפני שנה חברת Kiddicare הבריטית בקרב 1,000 הורים טריים, עלה ש-90% מהם אמרו "אני בסדר", גם כשבכלל לא היו בסדר. 84% מהאימהות שנסקרו במחקר, מאמינות שהורות קשה כיום מבעבר, ורוב האימהות אף הודו: "לעשות תינוק זה שוק למערכת".

ועוד דבר שכדאי לדעת: בעוד המחקר מוצא קשר ברור בין אושר לנישואים (בעיקר עבור גברים), בכל הנוגע לאושר וילדים, הממצאים הרבה פחות חד-משמעיים. "חושבים שילדים יעשו אתכם שמחים?" שואל הכלכלן בריטי נטאווד פאודטאבי ((Powdthavee במאמר שפירסם בשלהי שנות ה-2000, וגם עונה – לא ממש. "אחד הממצאים המפתיעים שעלו ממחקרים על אושר, הוא שעל אף שילדים נותנים לנו המון דברים (למשל, תחושת משמעות, ה"ו) – עלייה בחוויה החיובית היום-יומית היא לא אחד מהם".

פאודטאבי מצטט מחקר שביצעו הכלכלן אנדרו קלארק ועמיתיו ב-2008, והעלה שרמות האושר אצל נשים וגברים עולות בשנה שלפני הלידה של ילדם הראשון, ונוכחת גם בשנה הראשונה לחייו של התינוק. לאחריה, רמת האושר צונחת מתחת לאפס, ונשארת שם במשך ארבע שנים.

"מדוע יש לנו תפישה ורדרדה של הורות", שואל פאודטאבי, "הסבר אפשרי אחד הוא שהאמונה בדבר העובדה שילדים מביאים אושר, מועברת מדור לדור וגוברת על האמונה ולפיה 'ילדים גוררים אומללות'. אנשים שסבורים ש'ילדים גוררים אומללות' לא ייטו או יוכלו להעביר את האמונה הזו הלאה, קצת בדומה לתיאוריית האבולוציה של דרווין, שלפיה 'החזק שורד''. במילים אחרות, טוען פאודטאבי: האמונה של האומללים אינה חזקה, ולכן אינה שורדת. עוד הוא כותב: "לדמיין איך זה יהיה להיות הורים, זה קצת כמו לדמיין איך זה יהיה לגור בקליפורניה. ניטה לרכז יותר תשומת לב בטוב, ופחות ברע, כי התפישה היא שקליפורניה, או הורות, מביאה אושר".

תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם בקליפורניה, או שוקלים ליהפך להורים. ואם אתם כבר הורים – דברו בכנות. חבריכם ההורים, וגם האנשים שאינם עדיין הורים, יודו לכם. אל תדאגו, זה לא (בהכרח) ירפה את ידיהם.